אומרים שאין כמו זעמה של אישה נבגדת והרשו לי לומר שיש אמת בדבר.
בגידה לא חייבת להיות פיזית. היא יכולה לבוא בשלל צבעים וצורות, בשלל פיגיונות, חרבות ורובים.
אחרי שמכניסים את הפגיון זה כבר מספיק כואב, אבל לסובב אותו? ועוד כ"כ הרבה פעמים? זו לא נקמה, שאיכשהו עוד הייתי מבינה, זו אכזריות.
תמיד הייתה לי בראש תמונה כ"כ שונה מזו אבל כאלה הם החיים, אני יכולה לרצות אבל בסופו של דבר אני לא אקבל את מבוקשי. עכשיו רק נשאר להשאיר הכל לידי הקארמה וכאן תורי לתהות, האם היא פועלת?
אני לא יודעת למה ואני לא יודעת איך ואני לא יודעת מתי מה שבטוח זה שאני כבר לא יודעת מי. מי הוא אותו אדם שגרם לי להרגיש כך. שגרם לי לרצות לתת לו סתירה כ"כ חזקה שתפיל אותו מהרגליים.
זה מדהים כמה שחשבתי שאני מכירה אנשים והם מוכיחים לי דבר שונה לחלוטין. כמה הם שונים מהתמונה שייעדתי להם בראשי. זה לא משנה לי שהם משנים את התמונה הזאת אבל למה לשנות אותה לרעה?
אין לי כל דרך להעביר את ההרגשה שלי דרך המקשים השחורים האלה שאני מקלידה עליהם זה בטוח, גם דרך המילים אני לא בטוחה שאנ אצליח ליצור את התחושה המתאימה אבל אני בטוחה שברגע שידי תנחת כ"כ חזק על לחיו אני אעביר הכל.
את התיסכול, את הבדידות והריקנות, את התחושות הלא נעימות, את הקרסים השורפים בבטן. פשוט הכל.
זה לא אותו אדם שהכרתי. זה לא אותו אחד שאהבתי. את ההוא אני עדיין אוהבת. ההוא אני משוכנעת שעדיין אוהב אותי. אבל ההוא מת.
כמה שלא אסובב את זה אני נתלית על זה יותר מידי זמן והגיע הזמן לעזוב את זה. לחתוך מסביב לשם ההוא ולזרוק את אותה החתיכה לים, שם תאבד לבטח..
אני אסיים כאן בתקווה שאוכל לזכות שוב להביט בפנים של אותו אחד שמת.
קים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
