ילדה קטנה, אני זוכרת את היום שאמרתי לך בוקר טוב, אותו יום שהתעוררת ליום חדש ומציאות חדשה.
באותו יום היית בטוחה שעזבת את העולם האפור והעגמומי מאחורייך, לנצח ואת בדרכך לעולם חדש יותר, צבעוני יותר ובטוח יותר.
אבל לא את, למרות הכל לא נטשת את העולם הישן. ונראה לי שאני יודעת את הסיבה.
יכול להיות שאת רוצה לתקן את העולם?
באותו עולם אפור היו שביבי צבע שזנחת. אולי פחדת שיעלמו כליל? אולי חששת שימותו בלי טיפוח?
ואולי הסיבה הפשוטה היא שאהבת את הצבעים האלה, כי כמה שהם היו קטנים, הם לא קיימים במקום אחר. את יכולה להפוך עולמות, להפיל את העולם ולשבור זכוכיות בשמש אבל לא תקבלי את הצבעים האלה חזרה.
את טובה מידי לעולם ההוא, אמרו לך. מגיע לך עולם חדש יותר, צבעוני יותר ובטוח יותר. אותו עולם שהתעוררת אליו.
אבל לא את, את מאמינה באנשים, בטוב שבהם וביכולת שלהם להשתנות.
לפעמים, למרות שקשה, עגמומי ואפילו אפור צריך לזכור שכשאפור, עומד לרדת גשם.
גשם כידוע, הוא בעצם מה שקורה כשנשברת זכוכית שם למעלה, ואז בדרך למטה היא מתרככת ויורדת בצורת טיפות שדרכן נשברות קרני השמש. גם כשגשום זה רק אומר שיש יותר סיכוי למצוא את אותם הצבעים, שחוץ ממך, ילדה קטנה, אף אחד לא רואה.
ואולי אף אחד אחר לא רוצה או מנסה לראות, כי בניגוד לאחרים היה לך את האומץ לחקור. ילדה סקרנית, אל תאבדי את התכונה הזאת אף פעם. הסקרנות בשילוב עם התעוזה, קמצוץ האומץ וטיפת התשוקה יפתחו בפנייך עולמות חדשים-ישנים.
אם אחרים לא רואים את הטוב שבעולם ההוא, הניחי להם, זה לא באמת משנה.
רק אל תשאירי אותם מאחורייך. הסיבה היחידה שהם רואים את האפרוריות ואולי את מעט הריקבון היא מפני שהם יודעים שאת עוורת אליהם. עוורת כתינוק ברחם אימו. וכמו אם, אחות, חברה טובה, הם דואגים לך ודואגים שיהיה לך מצע רך לנחות עליו אם תפלי בדרך. גם אם המצע הזה הוא גופם שלהם.
אז מה אוכל לאחל לך בדרכך החדשה בעולם ישן?
שתישארי כשם שאת היום, אותה ילדה ששוברת זכוכיות בשמש, שמחפשת צבעים בטיפות הגשם ושמסוגלת.
פשוט מסוגלת להכל.
לא משנה מה קרה. לא משנה מה יקרה.
בום.
הלב שלך התכווץ.
בום.
ההרגשה חוזרת.
קים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
