היה הייתה, נסיכה יפיפיה, שערה זהוב ככתר לראשה, עיניה שקדים ושפתיה, אדומות כדם. היא אהבה לשוטט לה מחוץ לארמון, לבדה. מידי פעם שרה לעצמה כשחשבה שאף אחד לא שומע. היא אהבה את הדרך בה התנהלה והייתה מרוצה ממה שהיה שלה, ממה שהיו חייה. יום אחד הגיע לו, ככה בלי שום הודעה מוקדמת, שום הכרזה או הצגה הולמת הנסיך מהממלכה המרוחקת. לאט לאט רקמו השניים סיפור מתוק מדבש. את תחילתו של הסיפור סימנו השניים בענני נוצה מתוקים, בהמשכו רקמו השניים פרפרים היוצאים אל החופש ואת סוף הסיפור רקם הנסיך לבדו. זה היה פגיון חלוד אשר ננעץ בליבה של הנסיכה העדינה. היא לא הייתה מוכנה לכך. מאותו הרגע עטתה הנסיכה שריון עבות. שריון כסוף כ"כ בוהק שהיה קשה לראות מבעד לניצנוצים שהפיק. בנוסף, הצטיידה הנסיכה בחרב קסומה וסוס אכזרי מאורוות הארמון. היא לא הייתה מוכנה להיפגע שוב.
מעט לאחר מכן, הגיע הנסיך שוב בבקשה לרקום יחדיו סיפור חדש. הנסיכה, אשר לא שכחה את האושר הכרוך בעשייה זו, הסכימה כמובן, אך לא הורידה את השריון אף לא לרגע. הריקמה נעשה מגושמת ומסורבלת ואף לא מהנה יותר. כל מה שניסתה הנסיכה להביע על הבד הלבן והטהור התעקם והתעוות תחת אצבעותיה המכוסות כפפות ברזל. כל פעם שרצתה לישוק לנסיך לשלום הפריד בניהם הסוס וכל פעם שהייתה צריכה חיבוק אוהב, הפרידה בניהם החרב. החרב שאיימה להרוג את הנסיך.
הנסיכה, בזכות חברתה הטובה, הצליחה להבין שעם מעטה השריון אומנם לא תיפגע, אך לא תזכה לקבל את אותה אהבה, שכבר לאט מתייאשת מלחפש את הפירצה בשריון הנוקשה. היא לא תמצא את הפירצה. השריון בנוי לקרב האכזרי ביותר שחייל יוכל להשתתף בו. "עלייך להוריד את השריון, נסיכה" אמרה חברתה. "אבל אם אוריד את השריון, אולי אפגע שוב! אני לא אוכל לעמוד בזה שוב, את יודעת, היית איתי שם... כשהוא לא" ניסתה הנסיכה לשכנע את עצמה כמו את חברתה.
באותו לילה, בו הירח בהק כתום, החליטה הנסיכה לעשות מעשה.
וההמשך? יסופר בתלאותיה של הילדה בת ה16 החליטה שהיא רוצה לאהוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
