ציירתי תווי פנים גסים על הדף הירוק ותהיתי לעצמי כמה מעוות יראה הפרצוף הזה כשאני אסיים איתו.
העיניים החלולות בוהות בי במבט משובץ, מלחיץ משהו, כמו מנסות להסביר לי דבר מה שאני כנראה מתקשה לקלוט.
זו לא חוכמה. אני מתקשה לקלוט הרבה דברים ורובם המכריע גם מובנים מאליהם אבל רק אני, יחידה ומיוחדת, לא באמת מבינה מה רוצים ממני. הוספתי לציור שפתיים מחויכות מעט בקצה הימני, מגחכות מעט על הניסיון הפתטי שלי ליצור משהו מושלם.
אישונים בתוך העיניים חסרות הריסים צצו מולי בערבוביה של אפור וירוק, ניסיון קלוש ליצור אפקט דרמטי, שנראה לבסוף מצוץ מהאצבע.
החלטתי על קו המיתאר ויצאתי לדרך. אולי דברים שוליים כאלה באמת משנים את התמונה כולה.
לאט הדמות החלה רוקמת עור וגידים, או במקרה שלי, שיער ואוזניים. די להיות קטנונית.
יש לה מבט ישיר מידי, סומק קל ואפרורי, פנים רחבות וחיוך ספק מאולץ ספק אמיתי. זה מצחיק איך שאני זו שציירה את התמונה אך עדייך נשארתי מחוצה לה, מביטה בפרטים הקטנים, מלטשת קווים אחרונים.
כנראה שהעתיד מביא איתו דברים טובים, שבאים באריזות קטנות, עטופות בנייר עטיפה צעקני ומקושטות בפרח פלסטיק מצועצע עם נייר דביק מתחתיו, ואם הוא משקיע אז גם כרטיס ברכה.
קים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
