גם בתוך עולם מודרני, אפשר למצוא שפה עתיקה. שפה שכתבו בה מחזות לפני שנים.
שפה של אהבה.
לא משנה אם מילה השתנתה מאותה התקופה, ואם החרב הפכה לאקדח ולבן נהיה שחור. הכוונה תמיד תישאר אותה כוונה. אותה הרגשה שקשה להעביר מאשר בנשיקה. ולא משנה אם הנשיקה השתנתה מהפעם האחרונה.
אבל הסוף מעולם לא עבר שיכתוב והמוות תמיד היה ויהיה לשווא. שֵם שיכול להרוג אינו מכבד את עצמו יותר. שם נגמר הכל.
החבר הכי טוב, בן דוד ואהבת חייך.
סה"כ שני אוהבים צעירים שכבר ממבט ראשון גילו משהו שאנשים מנסים למצוא בתקופת חיים שלמה. רגש טהור לחלוטין. סוער כמו מלחמה ורך כמיטה אחרי יום ארוך. חזק כמו חומות שבנית סביבך אחרי פגיעה ושביר כמו זכוכית עדינה. כמו אישה, ילדה.
ניסו ללמד אותנו לקח אבל מי אנחנו, בני אנוש נעלים, שנקשיב לאדם פשוט לבוש בטייץ וצווארון אקורדיון?
שייקספיר היה נון קונפורמיסט. אני שונאת אותו.
מאוהבת חסרת תקנה.
קים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
