במשך יותר משנה הקלדתי את סיפור חיי לתוך המקום הפרוץ ביותר בעולם.
"היי, מה קורה? מה העניינים? כבר שנים שלא התראינו. שנתיים ליתר דיוק. מה קורה איתך?"
הוא קפץ מאחורי בהפתעה, מדליק סיגריה ונח לידי. הריח עורר בי סלידה מוכרת אבל לא הרחיק אותי ממנו.
"פשש תראו מי קפץ לביקור! אתה רוצה לשמוע את האמת? לא משהו. דווקא נהניתי יותר בתקופה שלך"
הוא חייך חיוך עקום משהו. הייתה לו הבעה הזויה מעט. משהו בין גאווה, אכזבה ומשהו מוכר בעיניים שלא הצלחתי להיזכר מאיפה הוא מוכר לי.
"תגיד, מה נסגר איתך? הכל בסדר?" שאלתי. היה לי מוזר לראות אותו ככה. הוא התקופה הכי יפה שלי. שלי ושל כל אלה שמנופחים מעצמם היום.
הוא הסתכל עלי מעט פגוע מההבנה הסתומה שלי. "ככה את מכירה אותי?" הוא שאל. ככה אני מכירה אותו? אני מכירה אותו בתור האושר הילדותי ובועת התמימות שניפצנו מבלי להניד עפעף.
הסתכלתי עליו, בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש. ריח הסיגריה כבר לא הפריע לי. הוא ישב דומם כתוהה על קנקני.
"לא, לא ככה אני מכירה אותך" עניתי באדישות מבלי להסגיר מה חשבתי. קצות פיו התעוותו למן חיוך מתגרה. הוא ידע מה אני חושבת.
"אני רוצה אותך. הנה, אמרתי את זה. אני רוצה אותך כמו פעם. ברחת ממני בכזו מהירות שאפשר לחשוב שהיו לך נמלים בתחתונים או משהו. נכון, כל דבר וזמנו שלו אבל תעשה לי טובה ותגיד לי למה נעלמת ככה? שמת לב כמה הכל השתנה? אף אחד כבר לא דומה לעצמו. וזה לא דבר טוב" הקול שלי היה טיפה חזק יותר ממה שהתכוונתי.
"קיבינימט ילדה, מה עובר עליך? זה לא היה חכם להוציא אותי מהקבר. כי כמה שלא תירצי, אני כבר מת."
הסתכלתי עליו כלא מאמינה. אמרתי לו את המחשבה הכנה האחרונה במלאי שלי. הוא ראה את הפרצוף שלי ונראה כמתחרט מעט על הניסוח. הוא ליטף את פני והרים את פני אל מול האור ובחן אותי. הוא הסתכל לתוך עיני שלרגע אבדתי בעיניו שלו.
"את עוד תמצאי את האושר שלך, ילדה קטנה, וזה לא אני. אבל אני מבטיח לדאוג לך."
שמעתי בקולו שהוא מתכוון לכל מילה אז הנחתי לו וחזרתי להקליד את חיי. ריח הסיגריה נעלם ונותרתי לבד עם מחשבותי.
בלעדיך, אני שווה כקליפת השום. חסר לך שלא תדאג לי.
אני אהרוג אותך.
קים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
