יום אחד אני אמות ואז יהיה עולם נטול קים.
עולם נטול ילדה או אולי נערה ויכול להיות גם אישה נמוכה יחסית, זייפנית באמבטיה עם חיוך עקום ומקסים וקצת בלונדינית בראש.
פעם נולדתי ואז התווספה קים לעולם.
עולם נטול ילדה או אולי נערה ויכול להיות גם אישה נמוכה יחסית, זייפנית באמבטיה עם חיוך עקום ומקסים וקצת בלונדינית בראש.
לפני שהיא נולדה היה פה אותו דבר כמו אחרי שהיא תמות. אותו עולם מושחת וחסר מעצורים, אותה חברה חסרת ערכים.
אותם המלאכים אספו אל חיקם את הנפשות התועות כמו שילדות קטנות מצילות חתולי רחוב. וכמו חתולי הרחוב שגורשו בסתר ע"י אימהות שלא רצו לנקות אחרי חיה פרוותית ומלוכלכת, אנחנו מתנו להם בין האצבעות ולהם נשבר הלב.
ואני יודעת שמלאכים לא אמורים לכאוב, אבל הם כן. אני מרגישה את זה. איך אפשר שלא?
אם מיימכם ראיתם ילדה שבורת לב או איבדתם אהבה אתם תבינו מה אני מרגישה כל פעם שמלאך מאבד את היקר לו מכל. את החיים שהוא משתוקק להם כ"כ. למלאכים יש רצון וחופש בחירה בדיוק כמו לנו. הם לא נוצרו לשרת את האל או כל ישות אחרת אבל הם בוחרים לשרת אותנו, לחלוק איתנו קצת מהנוצות שלהם, להעניק לנו משמעות ואהבה.
אני זוכרת את היום שסיפרת לי על החיים שרצית. נראית שונה, כאילו אתה מואר מבפנים באור ובחיים שלי. אלה שרצית.
אני חושבת שבאותו היום התחלתי להרגיש מתי מלאכים מאבדים אותנו כי במובן מסויים אני איבדתי אותך. לקחת את החיים שלי שרצית כ"כ ואני קיבלתי כנפיים וכותונת לבנה, ממש כמו בספרים.
אבל לא כמו בספרים גיליתי שמלאכים מדממים.
ראיתי אותה בלילה חם אחד יושבת ומקישה על כפתורים שחורים במסגרת כסופה. היא סיפרה לי שקוראים לזה מקלדת ודרכה היא יכולה לכתוב דברים במחשב, שזו מן קופסה כזו שאפשר לראות עליה דברים.
אתם בטח חושבים שאני פרימיטיבית אבל לקח לי זמן לאחות את עצמי אחרי שהוא מת. 194 שנים אם להיות מדויקת, ככה שלא הספקתי לעקוב אחרי הטכנו.. טכנוגוליה? לא, טכנולוגיה. בקיצור, היא הייתה נורא נחמדה. אפילו הציעה לי צנים עם חמאה וריבת תות. "זה החטיף המושלם" היא אמרה לי. "זה בריא אבל טעים. למרות שלא היה מזיק פה שוקולד אבל נגמר".
היו לה, כלומר עדיין יש לה, עיניים חומות ועמוקות כמו האדמה, והאישון שלה נראה כמו קבר פתוח שבתוכו יש את ההשתקפות של עצמך. איך יכולתי שלא להתאהב שוב? היא הייתה צריכה אותי ואני הייתי צריכה אותה. הפצע האחרון החלים.
"איך קוראים לך?" שאלתי אותה, למרות שכבר ידעתי. מלאכים מכירים את כולם. שמות, תלאות וחיים שלמים.
"את יודעת איך קוראים לי. מלאכים יודעים הכל."
"ואם אני בכל זאת לא יודעת?"
"אז משהו דפוק אצלך."
נדהמתי, זה בטוח. אנשים תמיד התייחסו אליי ביראת כבוד. נכון שלפעמים זה עצבן אותי אבל בגישה כזו עוד לא נתקלתי.
"אני מצטערת על הבוטות" היא מיהרה לתקן את הנזק, "אני פשוט ישירה מידי ולא תמיד חושבת לפני שאני אומרת משהו".
"לא נורא, אני חייבת לציין שזה בכל זאת שינוי מרענן בשבילי. שאר האנשים חושבים שהם הולכים למות...."
היא צחקה. וזה היה הצחוק הכי מקסים ששמעתי מעודי. צחוק נטול עכבות או מעצורים.. זה היה מטהר.
התעופפתי לקצה השני של החדר ונעמדתי על קצה הכוננית שלה, ליד בובות הפרווה. היא הסתכלה מוקסמת כנראה משיווי המשקל המושלם שלי ואולי קצת בגלל הזהר של אבקת הפיות [שנקראת כך שלא בצדק. את אבקת הפיות המציאה מלאכית קדומה שנתנה אותה לפיה שהייתה במצוקה וגנבה לה את המתכון ברוב אכזריותה. פיות הן יצורים מרושעים]. היא קמה מהכיסא המסתובב שלה והתפשטה בלי בושה, והיה לך גוף מושלם בדיוק כמוה. "אני הולכת לישון כי מחר אני צריכה לקום מוקדם. את עדיין תהיי כאן?"
"מעכשיו ועד שתמותי"
"את מדכאת טיפה"
"אני יודעת"
"אין פלא שאנשים חושבים שהם עומדים למות כשהם רואים אותך"
"אני יודעת"
"לילה טוב"
"לילה קסום"
היא הלכה לישון ומתה עוד לפני שהספקתי לחיות.
קים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
