Hand in my pocket
souris a la vie =] |
| 9/2008
שעה של מלאכים
4 בבוקר, קר והיא רועדת. אבל זה לא באמת משנה, כי בקור אפשר להילחם בקלות. היא פונה אליי ומבקשת חיבוק וקצת אהבה כדי להתחמם ואני לעולם לא אמנע זאת ממנה. חיבקתי אותה כדי להגיד שהכל יהיה בסדר, שהיא לא לבד אף פעם, לא משנה מה קרה, מה יקרה, לא משנה כמה תשקר לעצמה או תודה במה שיש, אני כאן.
הנה אנחנו בכותל והשופר תוקע, פותח את השמיים כדי שאלוהים תשמע עד כמה אנחנו מצטערים ומבקשים מחילה. אני מבקשת סליחה מעצמי והיא שותקת. מעולם לא הבנתי מה פשרן של התפילות הכתובות, הן נראות לי מאוד שקריות או לפחות לא אמיתיות. הפסקתי להגיד אותן לפני שנתיים בערך, מאז אני מתפללת במילים שלי, כי הן האמת שלי.
11 בבוקר, חום יוקד על המדבר ואין אחד שלא מזיע את נשמתו החוצה מפאת היופי הלוהט של השממה. אני רוצה לדבר, להגיד דבר מה אבל אין לי אויר. כ"כ חם לי והמאמץ גוזל ממני את הנשימה. אי אפשר להילחם בחום. אויר קר, מים, צל, ניסינו כבר הכל והדבר היחידי שהצליח לעזור הוא מזגן פלסטיק מסריח באוטובוס. וגם הוא לא היה בדיוק מוצלח. יכול להיות שהתשובה היא בבדידות?
אמרתי לו מאתיים פעמים, הוא מעולם לא הסכים אבל איך אפשר בכלל להסכים כשהמחשבות שלי ברמה כ"כ יותר גבוהה משלו? איך אפשר כשאני מדברת על מה שבפנים, ומה שאני מרגישה כשהוא מדבר על שטויות והבלים חסרי כל פשר?
איך אפשר שלא להבין כשאין דמעות?
ואיך אפשר שכן...
-זו הייתה שעה של מלאכים נופלים, והן נפלו לבור אינסופי של מחילה-
קים
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
