A superintelligent shade of the color blue

דיסקליימר- כן זה הולך להיות מין פוסט מתבכיין ומרחם על עצמו טיפוסי של ישראבלוג- אם למישהו יש בעיה עם זה תעברו עכשיו לקרוא משהו אחר-תודה.

כרוניקה של בדידות. 

פעם היה כלכך טוב לי להיות לבד. התקלקלתי ועכשיו אני מרגישה שבורה. לא טוב לי.

לא אמור להיות לי בודד בעולם, בשורה התחתונה יש לי חברים טובים שאיכפת להם ממני תמיד היו לי וכרגע אם להאמין למילים אז אני עוד איפה שהוא בעדיפות מעל רצונות אחרים. יש לי אנשים לדבר איתם, או לבכות להם. ובעיקר האמת היא שאני לא ממש בטוחה למה כל הסיטואציות האלה גורמות לי להרגיש כל כך רע, כל כך לבד וכל כך תלושה מהעולם.

יש לי דברים טובים יותר לעשות עם עצמי, אז למה אני לא יכולה להפסיק לבכות?

הפוסט הזה ימחק תוך שבוע וחצי מקיומו.