נגיעות

איבדתי את הפינה שלי, פינת השפיות הקטנה השקטה והסודית שלי.

פעם שהייתי באה לכאן- תוך שנייה המצברוח שלי היה נהפך תוך שנייה לשמח, הייתי ישר מבינה שזהו, הכל יהיה טוב אם רק אחשוב טוב. היו קולטים אותי תוך שנייה, גם עם המסכות הכי משכנעות שלי. תמיד הייתי שואבת כוחות ומצליחה בכל פעם מחדש לאסוף את השברים שלי ולהמשיך הלאה בכוחות מחודשים. כוחות אמיתיים מחודשים.

אבל לא עוד.

כנראה לקחתי יותר מדיי, כנראה אין להם יותר אפשרות להחזיק גם אותי וגם אותם. כבדתי עד מאוד.

עכשיו, גם אם אני באה לכאן עם שמחה ועם כוח ועם כל הטוב שאני יכולה- אני מאבדת אותו. כאילו עכשיו גובים ממני את המחיר של כל הזמן שרק לקחתי. איזה אגואיסטית רעה אני.

ואני, טיפשה שכמוני, ילדה תמימה ונאיבית שכמוני, חשבתי שטוב כזה יכול בטוח להחזיק לפחות נצח. כי אם לא זה אז מה.

וטעיתי. כמו תמיד טעיתי.

ואין לי טעם להבטיח לי הבטחות שיקריות שבפעם הבאה יהיה אחרת, כי זאת כבר הפעם האחרי הבאה...

הלוואי שאני אצליח לנתק את המגע מכל סוג של אנושיות. זאת הדרך היחידה לשרוד, מסתבר..

ואיזה טיפשות זאת היתה לחשוב שהמקום הזה יכול להחליף לי את הזולה! לחשוב שגם כאן זה אנשים אמיתיים שבאמת רוצים בטובתי.

"טיפשה טיפשה- כל רכותך עכשיו נוקשה..."