נגיעות

זהו. נגמרו לי האשליות המשחקים הדמיונות.

הוא גילה היום.

זה היה מביך כל כך אבל גם הכרחי נורא.

במשך קרוב לשעה הוא ישב וניסה להבין מה אוכל אותי לעזאזל. ואז פתאום זה נפל עליו, ראיתי את ההבנה מתפשטת לו בעיניים.

והוא אמר לי "אני יודע! גיליתי יואוו איזה חכם אני.." אז אמרתי לו שאם הוא היה מגלה את האמת הוא לא היה מחייך ככה.

ואז התחלנו לדבר במעגלים. סובבים מסביב לידיעה הזאת בלי לפגוע בה באמת, בלי להכאיב.ובכל זאת כל כך כאב..

הוא ביקש ממני לומר את זה בפירוש.

אז אמרתי לו שיגיד הוא קודם, מה הוא חושב.

והוא אמר שזה לא נעים, אז אמרתי שגם לי נורא לא נעים כל זה.

ואז אמרתי לו שזה כבר עבר לי. כי היה ברור שזה לא הדדי כל העסק.. וחבל לי להרוס מה שבכל זאת קיים בינינו.

אז הוא אמר שהוא נורא מקווה שזה עבר. אז ביקשתי ממנו לסמוך עליי בקטע הזה, והוא אמר שהוא סומך.

והלכתי משם עם פצע ענק בלב שלי. עצובה עצובה.

אח"כ שלחתי לו הודעה, "חשבתי שאהבתי אותך אבל גיליתי שזה היה סתם בלבול. הכל נפתר עכשיו. מבטיחה. מרוצה?"

אז הוא כתב "צדקתי. מזל שזה רק בלבול.. אני סומך עליך. מקוה שזה לא יהרוס כלום ביחסים ביננו."

איזה כואב זה אמאלה..

אבל אני מתכננת לעמוד מאחורי המילה שלי ולא לראות בו יותר מאח.

הלוואי שאני אתאהב שוב.

אבל בבנאדם הנכון, כזה שיש לי סיכוי איתו.

כזה שאני לא אבזבז זמן במחשבות בבילבול בעצבים בכאב בתהייה..

אחד שיאהב אותי בדיוק כמו שאני.

שיקבל את הבלגאן הזה הסיבוך הזה שזה אני, בלי שאלות מחשבות רק בפשטות ותמימות וטוב.

אוף איזה תסביך זה אהבה. כמה דברים דפוקים עושים בגללה. החיים כאילו נעצרים והכל סובב סביב זה. אין לך אפשרות להוריד ממך את זה אפילו לרגע. נטל מטורף כואב שיושב לך על הכתפיים בעוצמות שעוד לא הכרת.

סוג של מזוכיזם.

אי אפשר איתה ובלעדיה.

אהבה.

חזרנו לשגרה [?] שאחרי המלחמה. יש באוויר הרגשה של שקט שלפני סערה. הכל מתוח, תושבים עדיין בפרנויה לא יוצאים מהבתים. איזה השפלה, להפסיק מלחמה בגלל ההכתרה של נשיא מטופש אי שם בארה"ב. המחווה הכי גדולה והכי מטופשת ששמעתי עליה. למה תדמית טובה של אולמרט צריכה לבוא על חשבון תושבי שדרות, נתיבות, אשקלון, באר שבע, אשדוד, עוטף עזה? די מתסכל. אחרי מבצע שכזה עם פצועים והרוגים ובכי וכאב ותקווה הייתי חושבת שלפחות תושג מטרה. אבל לא. ירי הרקטות נמשך, גלעד שליט עדיין כבול, עדיין לא חופשי לחבק ולחייך ולחיות, החמאס ממשיכים להתחמש ואנחנו כרגיל בורחים עם זנב בין הרגליים. כל החיילים האלה, האזרחים האלה שנפגעו- כל זה היה סתם? עצוב.

אני לא רוצה מלחמה. אני רוצה שהחיילים יוכלו לחזור הביתה לאמא, להוריד את המדים לתמיד. אני רוצה שיעיפו לי את הבטונאדות המזויינות מהפרצוף שלי. אני רוצה לשמוע קול של הודעה של ביטחון או מה-שלא-יהיה-אלקטרוני ולא להתכווץ כי ההתחלה נשמעת כמו צבע אדום.

אבל- אני רוצה לחיות בשקט ובשלווה בכל חלק וחלק מהארץ שהיא שלי בזכות. מבחינה עקרונית אין לי בעיה עם ערבים. זה כולל מדי. יש לי בעיה עם אנשים שרוצים לרצוח אותי ולקחת לי את הבית. ולצערי הרב- רוב מוחלט של הערבים שחיים לנו במדינה נכנסים לקטגוריה הזאת. ואם צריך שהם יילכו כדי שאנחנו נישאר- אז ברור שזה מה שצריך לעשות.