אני לא מבין איך במהלך של נסיעה אחת ראיתי שלושה אנשים נוסעים תוך-כדי קריאה. שניים מהם, ככל הנראה, התעסקו עם דף מודפס כזה-או-אחר, מה שגורם לי לחשוב שמדובר בהוראות הגעה. השלישי, לעומת זאת, כמעט בוודאות, קרא עיתון. החדשות לא עד-כדי-כך מעניינות. חוצמזה, העיתון לא מעודכן, יחסית לרדיו (שהרבה פחות מסוכן להתעדכן דרכו בזמן נהיגה), או יחסית לאינטרנט, אם מוכנים לספוג שעה או שעתיים של חוסר ודאות, רחמנא ליצלן. לא הגיוני בעליל כל העניין הזה.
ואם כבר בדברים-שלא-עושים-בזמן-נהיגה עסקינן, נסיעה ברוורס בנתיבים רגילים גם נחשב לפעילות שכזאת, לדעתי. את זה ראיתי פעמיים, בנסיעה אחרת. גם אם טעית בנתיב, לא יותר קל להמשיך עוד קצת ולעשות פרסה איפהשהוא, מאשר להסתכן בתאונה טיפשית? אגב, נאה דורש – נאה מקיים – הצלחתי פעם להסתבך בירושלים כהוגן, ופניתי פניה לא נכונה. חיפשתי בקדחתנות רמזור שלא יהיה בו תמרור של איסור פרסה, וזה לקח חמישה רמזורים. בדרך הספקתי לעבור פניה ימינה, שהשלט עליה טען שהיא מובילה למסגד אל-אקצה. מה שלא עזר למצב-הרוח שלי, מן הסתם. ובכל זאת לא ברחתי כל-עוד-נפשי-בי, אלא חיכיתי עד שהגעתי למקום שמותר לפנות בו. אני מניח שאם הייתי מרגיש צורך עז (מתוך הגנה עצמית, למשל) לפנות, הייתי עושה את זה - אבל כל עוד זה לא המצב, אין שום תירוץ לרברסים טיפשיים.
ובנימה אחרת – הוזמנתי לאירוע משפחתי מחר. גם אם נתעלם לרגע מהעובדה שלוח-הזמנים שלי לא באמת מאפשר לי להגיע אליו, העובדה שרוב האנשים שהוזמנו גרים במרכז, ולכן האירוע מתקיים בראשון לציון בערב המוקדם, לא ממש נותנת לי מוטיבציה להגיע. רק המחשבה על לנסוע לראשון, בערב, ביום חמישי (כלומר, לצאת מירושלים בשעות אחר-הצהריים הממש-מוקדמות), גורמת לי חלחלה עמוקה. קצת התחשבות באנשים היותר-רחוקים לא תזיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
