רואה וכמעט אינו נראה

הייתי לא מזמן בחתונה חצי-דתית. חצי-דתית אומר שהיו (קצת) ריקודים מופרדים בהתחלה, כי אחד הצדדים רצה כאלה (או במלים אחרות, "החברות של הכלה לא ירקדו בכלל אם לא יהיו ריקודים מופרדים"). אני לא אומר שלא היה כיף (כי היה, והמוסיקה היתה מצויינת, ומזמן לא שמעתי פסקול כל כך מוצלח בחתונות), אבל.

אבל כשבריקודים המופרדים (הבנים עשו ריקודי שורות וחצאי-פוגו, והבנות, מהמעט שראיתי דרך הפרגוד המוזר, עשו סוג-של-הורה, ולשם הפרוטוקול לא השתתפתי בחלק הזה בכלל) המלים של השירים כוללות מסרים פוליטיים-להפליא, זו בעיה. זו בעיה לא כי המבוגרים שביניהם לא יודעים על מה הם מדברים, אלא כי דוחפים בכוח את הילדים היותר קטנים לעסק. הם נהנים (יש להניח) מהריקוד, ותוך-כדי הם לומדים את המלים כמו מנטרה, בלי באמת להבין מה נאמר שם. מעדויות-מהשטח, אלה שרקדו לא באמת הקשיבו למלים – אבל אני בטוח שזה מתמקם לו בתת-ההכרה של האנשים. במיוחד אם הם ילדים.

אני לא חושב שזה שונה מלגדל ילדים באווירה כזו-או-אחרת מלכתחילה, או מלהעביר שיעורי חזרה-בתשובה לבני נוער מבולבלים (שנמצאים באמצע מרד הנעורים שלהם) או ליוצאי הודו שעדיין מחפשים את עצמם. זה רק עוד נשק, אחד-מיני-רבים. וחוצמזה, זו היתה חויה אנתרופולוגית, ואני גם אציין שלעקוב אחרי מלים בהגיה אשכנזית זה יותר קשה ממה שחשבתי.