רואה וכמעט אינו נראה

אתמול בערב, במרכז ירושלים, ניגש אלינו ילד עם פלייר שמפרסם מסעדה חדשה. כשהסברנו לו מאוד בנימוס שאנחנו לא רוצים, הוא קצת רדף אחרינו ונהיה אגרסיבי. מכאן הדעות התחלקו לשתיים. בעוד שהחברה טענה שעל ה – "למה לא לקחת" צריך לענות לו ב – "בגללך", אני השתעשעתי ברעיון לקחת ממנו פלייר, ולהגיד לו שאני מחרים את המסעדה שהוא ניסה לפרסם, בגללו. בסוף לא עשינו לא-את-זה ולא-את-זה. אז אולי כדאי להבהיר פעם אחת ולתמיד את כללי המשחק.

1. אנחנו מבינים שמדובר בעבודה לא כיפית. לא לשכוח שאתם בחרתם אותה (או לפחות, מוכנים לעשות אותה).

2. אי לכך ובהתאם לזאת, את העצבים שלכם מהעבודה אתם לא יכולים להוציא עלינו. קחו בחשבון שסטטיסטית, רוב האנשים לא ירצו לקחת שום דבר.

3. זכרו שאתם אנשי שירות. לנו יש זכות לסרב לשירות הזה.

4. אין לכם יותר מדי מה לעשות, בהנחה שנסרב לקבל את מה שאתם מציעים לנו. רדיפה אחרי אנשים לא מתקבלת בעין יפה. תתמודדו.

נ.ב. תקף גם לגבי מקרים אחרים של נותני שירות שמציעים דברים – אבל האנשים של הפליירים (ושל אלה שמציעים לאנשים להיכנס דווקא לפאב שלהם, אני נתקלתי בתופעה הזאת בירושלים אבל אני מניח שהיא קיימת בעוד מקומות) צריכים לשנן ולהפנים במיוחד.