הנה אני, אחרי מספר שנים אקדמיות ששווה למספר השנים במערכת הלימודים הלא-אקדמית. פרוייקט אחד הושלם (ופורסם). פרוייקט אחד ממש תיכף הולך להיכתב. פרוייקט שלישי – כרגע בצד (בגלל מה שעובדים עליו כרגע), ועוד אחד ישן-ישן – נכתב, נדחה, ואמור מתישהוא לעבור שינוי מרענן ולהישלח שוב.
היתה לי השבוע פגישת התקדמות עם הועדה המלווה שלי (נגיד, פגישת התקדמות. הודיעו לי עליה בערך לפני שבוע, את המצגת הכנתי יום לפני, אז ברור מאליו שזה לא הלך מדהים. את המצגת הגדולה עם ההרצאה הכנתי במשך חודשיים, אז זה היה יותר מוצלח).
כל מה שיצא מזה, זה שהמנחה שלי רוצה לחזור לכל הפרויקטים הקודמים ולסיים אותם. אין לי שום דרך הגיונית להסביר לה שלא בא לי. אלה דברים שנזנחו מסיבה טובה (נניח, כי הם לא באמת עבדו, ולכן היה קשה לפרסם אותם), ומזמן. זה אומר שאני לא באמת זוכר מה עשיתי, וגם אם יש תיעוד, זה לא כיף בכלל. יש לי דברים הרבה יותר מעניינים (זאת אומרת, מעניינים אותי) להתעסק בהם, ויש לי מעט מאוד זמן בשעון החול של התואר. שלא לדבר על רשימת התכניות העתידיות, שרק הולכת ומתארכת ככל שאני נכנס יותר לתחום הנוכחי שלי. התוצאות מהפרוייקט הנוכחי מספיק יפות לפרסום, וזה לא שאי אפשר לייפות מספיק את התוצאות הקודמות (כל דבר אפשר להרוג עם מספיק סטטיסטיקה), אבל אני לא אעמוד בזה. אפשר מצידי לכתוב את כל העסק מחדש מנקודת המבט של השותפים שלנו, ושהם יעשו את כל העבודה. לא הבנתי איך כל הכתיבה (המקורית, זו שנדחתה) נפלה על הצד שלנו מלכתחילה. מצד שני, אין לי כוח למלחמות שליטה עכשיו. מצד שלישי, בסופו של דבר רק אני אקבע מה אני עושה בפועל. מחר על הבוקר – פגישה עם המנחה, לראות מה עושים ואיך מתקדמים (או הולכים אחורה). אוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
