אחי הגדול (זה שבחו"ל ולא ראיתי כמה שנים טובות) הגיע על אשתו וילדיו (כל החמישה, ולא, הוא לא דתי) לארץ לפסח. אי-לכך-ובהתאם-לזאת, נוסעים לצפון. שמורת חוף הבונים התגלתה כחביבה למדי, ואז הגענו לצימר. ורד הגליל הוא מקום מדהים, עם נוף מהמם. זה רק שגילינו בערב את כמות הברחשים הלא-הגיונית-בעליל. בבוקר למחרת כבר גילינו את הפרות שהיו ליד הצימר. יותר נכון, התעוררנו מזה. אז עשינו להם "מו" חזרה. אני מאוכזב לעדכן שזה לא עזר במיוחד.
ביום השני הצטרפנו לעדר (הכניסו משחק מלים משעשע כאן) של עם ישראל, ונסענו לשמורת דן, שהיתה הומה למדי, אבל עוד היתה חניה (אבל בקושי). הזרימה של המים חזקה, ומזמן לא ראיתי כל כך הרבה מים שוצפים להם. את אחר-הצהריים בילינו בבריכה של ורד הגליל, ובערב הלכנו למסעדת המבורגרים מצויינת בראש פינה (עמבורגר, למתעניינים) שקיבלתי עליה המלצה חמה ומוצלחת.
את היום האחרון בילינו בצפת. הגלריות שם ללא-ספק מציגות דברים חביבים – אבל התמחור של רוב הדברים גובל בשערוריה. בסוף היום האחרון רכבנו שעה על הסוסים של ורד הגליל. למדריכים, מסתבר (ובצדק), הרבה יותר קל לקרוא לנו בשמות של הסוסים בשביל לתת הערות. לוקח זמן להתרגל לדבר הזה. אחי טען שהוא רוכב על סוס מלחמה אצילי. זה לא הסתדר כל-כך עם העובדה שלסוסה שלו קראו "רוזי" ושהיא כל הזמן רצתה לאכול מהצמחיה במקום לרכוב קדימה. מזמן לא הייתי בכזה מצב-כפית.
חזרנו עייפים אך מרוצים (וגם: קצת אדומים, כי ביום האחרון נגמר קרם השיזוף). עוד כמה ימים הם חוזרים הביתה, ונצטרך חופש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
