רואה וכמעט אינו נראה

כל מה שאני צריך לעשות עד תחילת ינואר זה לסגור את המאמר, לכתוב את התזה ולהגיש אותה, ולהיכנס לעולם האמיתי.

זה אומר שאני מחכה להערות משני חוקרים שונים, ולתקן אותן עד ששניהם יהיו מרוצים (בהתחשב בששת החודשים האחרונים, זו משימה שקרובה לבלתי אפשרית).

זה אומר שאני מנסה להעלות על הדף (או על המסך, אם להיות קטנוני) את כל מה שעשיתי בשש השנים האחרונות. זה לא שאני לא יודע מה אני רוצה להגיד. אבל לכתוב את זה בצורה הגיונית באנגלית זה לא דבר קל במיוחד. העברתי על זה הרצאה לפני שנתיים (שעבדתי עליה חודשיים), וזה לא השתפר מאז. כתבתי אולי שבע פסקאות ביום חמישי, וזה עייף אותי עד-מאוד.

זה אומר שפצחתי בפרוייקט תיעוד ידע. בתור זקן המעבדה, אם אני לא אכתוב את הדברים האלה, אף אחד לא יכתוב אותם (בעיקר כי יש דברים שרק אני יודע, ולחילופין – אני היחיד שאיכפת לו מספיק בשביל לעשות אותם). בהתחשב בעובדה שחצי מהקבוצה מתחלפת בימים אלה, להכניס את החדשים לעניינים זה חשוב. גם המנחה שלי מעריכה את זה, אבל גם זה גוזל זמן.

זה אומר שאני אמור להתחיל לחפש עבודה לינואר. אני עושה את זה, אבל בצעדי-צב. פה-ושם אני שולח קורות חיים. ואפילו יש לי סוג של הצעה חצי-קונקרטית כבר לינואר, שזה נחמד – אבל אני מחפש משהו יותר מוצק. אני עוד לא מסוגל להביא את עצמי למצב-חיפוש. יותר מדי דברים אחרים נמצאים ברשימה.

אוי ואבוי. עוד חודשיים. עוד חודשיים נשארו, לכל הדברים הנ"ל.