רואה וכמעט אינו נראה

דוסית-המחמד של המעבדה התחתנה. אי-לכך-ובהתאם-לזאת, בהיותי חלק בלתי נפרד מהקבוצה (לעת עתה, ולא לעוד הרבה זמן, אבל זה כבר סיפור אחר), הוזמנתי, קרי הוזמנו, לחתונה. מימיי לא הייתי בחתונה דתית. הדבר הכי קרוב היה חתונה שהיו בה קצת ריקודים מופרדים בהתחלה. אז היה לי די מוזר לגלות שהחתן בעצם לא באמת נמצא בקבלת הפנים, והוא סוג-של מתחבא כרגע כי אסור לו לראות את הכלה. הכלה, בהערת אגב, נראתה, לשם שינוי, ובניגוד להרבה חתונות שהייתי בהן, דומה לעצמה, ובלי איפור מוזר וכבד. נקודה לזכותה.

נחזור לתיאור האירוע. מתישהוא היא התיישבה על כסא, המון בנות רקדו מסביבה, ומדי פעם אחת מהן עלתה לקבל ממנה ברכה. קטונתי. אני מוכן לברך את בנות המעבדה שלי (וגם את בני המעבדה, למרות שאין כאלה כרגע) במאמרים טובים, אבל יותר מזה אני לא יכול לעשות.

בשלב הזה, החתן נזכר שגם לו יש חלק באירוע הזה, והוא הורקד החוצה עם חבורה של בנים לכיוון החופה. החברות של הכלה קינאו, וגם הן הרקידו את הצד שלהן החוצה אל החופה.

מסתבר שהכלה מקיפה את החתן שבע פעמים בהתחלת החופה. אני רק קיוויתי שהיא לא תסתחרר לה (בכל זאת, לא אכלה כל היום), ושהיא תזכור לעצור מתישהוא כדי שהעסק יוכל להימשך.

הרב דווקא נתן נאום סביר, ללא סטנדאפ מיותר. לעומת זאת, הברכות התארכו להן, בגלל שכל אחת מהן נאמרה ע"י מישהו אחר.

שבירת הכוס נעשתה תוך כדי שיר, ולא היתה הגראנד-פינאלה של האירוע. מפי מקורות יודעי-דבר, היות ומדובר בזכר לחורבן ירושלים, לא אמורים בעצם לשמוח על עצם שבירת הכוס, ולכן ההצנעה.

החתן והכלה נעלמו להם לחדר הייחוד, בעוד ששאר האורחים פסעו להם אל השולחנות (מדובר באירוע של בערך 600 איש – אז היו שם הרבה אנשים). הישיבה בשולחנות היתה מעורבת, השבח לאל, אבל הריקודים, אבוי, היו מופרדים. כשלעצמו זה לא הפריע לי. מה שהפריע לי היתה העובדה שאני לא יכול לרקוד עם הכלה, שאותה אני מכיר. את החתן, שחולק איתי מגדר, אני לא מכיר בכלל, ואם לא היו רמזים מקדמים (נניח, זה שעומד בחופה ונראה נבוך) לא הייתי מזהה אותו. החלטתי לוותר על הפוגו ולהישאר לשבת. שאר חברי המעבדה שבאו, או בעצם חברות המעבדה, כי הייתי הבן היחיד בקבוצה שהגיע, הלכו לרקוד (תוך השארת נציגה כדי שאני לא ארגיש בודד לגמרי במערכה). בכל מקרה, אין ספק שהיה אירוע חביב.

ולעניין המתנה. לפני לא-מעט שנים (מפחיד לחשוב כמה), הבטחתי לאותה בחורה מתנה שובבה למדי כשהיא תתחתן (ללא קשר לצ'ק שניתן בשמחה וברצון רב באירוע עצמו). מסתבר שצריך גם לקיים הבטחות כאלה (למרות שאני לא בטוח שבאמת היה איכפת לה). ספר מעניין (מלווה בתמונות שאת תוכנן אני לא אפרט פה) נחת על שולחנה היום, ומחכה לה. ככה זה – גם הבטחות שנאמרות בקלות-דעת צריך לקיים.

ובנימה אופטימית – אני מאחל לה חיים זוגיים מאושרים, והרבה בנים זכרים (ואולי גם כמה בנות בשביל האיזון).