רואה וכמעט אינו נראה

ברוב המקרים תיאלצו להתחיל בתואר ראשון ואחריו תואר שני. נניח שעברתם את המשוכה הזו.

חפשו מנחה. השלב הזה בדרך כלל כולל כמה מיילים עם קורות החיים שלכם, ופגישות עם מנחים פוטנציאליים. רצוי להגיע מוכנים לפגישות האלה, כולל לדעת מה האנשים האלה עושים, למה זה מעניין אתכם, ואיך תוכלו לתרום למחקר. זכרו שדוקטורט נמשך בממוצע לפחות ארבע שנים. קחו נשימה עמוקה (במקרה שלי חשבתי על פרישה אחרי שנה, אבל החלטתי לתת לזה עוד צ'אנס).

מצאו נושא שייראה לכם מעניין לעבוד עליו. אם זה הולך (או לא הולך), באיזהשהוא שלב אתם תתחילו להציג אותו בכנסים. בהתחלה, בעיקר בפוסטרים. נסו לוודא שהפוסטרים לא מודפסים ביום האחרון שלפני הכנס (או בערב הטיסה). פחות הצלחתי בזה בעצמי, אבל תלמדו מנסיון של מישהו אחר. המתח שמלווה להדפסת הפוסטר מספיק גדול גם בלי דדליין לחוץ במיוחד. אפרופו כנסים, דאגו לעצמכם. למצוא כנסים זו האחריות של התלמיד. לפעמים המנחה יציע משהו, אבל ברוב המקרים זה צריך לבוא ממכם. ואם כבר, אז כבר – תמצאו מקומות מגניבים לכנס.

במקרה שלי, גם החלפתי נושא באמצע (אחרי שמבחינתי סגרתי את הנושא הקודם, אם כי הדעות חלוקות-משהו). מצד שני, הנושא החדש הוציא מאמר (ועוד איזה כמה בדרך), אז אף אחד מהצדדים לא מתלונן.

במהלך הדוקטורט, צריך לפגוש את הועדה המלווה לפחות פעמיים. שזה אומר להכין מצגות באורך הגלות. צריך לתת לזה את הכבוד הראוי, כי זה דבר חשוב, גם אם זה לא נראה ככה. גם הסמינר המסכם (שהתחלתי להכין אותו חודשיים מראש, ולכן הוא הגיע רק לגרסה 34. אם הייתי מתחיל קודם, היו יותר גרסאות).

את התזה לקח לי שלושה חודשים לכתוב. לשופטים לקח עוד ארבעה חודשים לבדוק. תוסיפו לזה עוד חודש וחצי עד שהגשתי את התיקונים (שהיו ברמת הטקסט, כלומר שום דבר קריטי, אבל היו הרבה מהם), ועוד שבועיים לקבלת האישור הרשמי.

להתראות אוניברסיטה, עד הטקס בשנה הבאה.