רואה וכמעט אינו נראה

הטקס של האוניברסיטה העברית מתקיים בהר הצופים. שלב ראשון – להגיע לשם בשלום. מזל שיש ווייז. מאוד קל ללכת שם לאיבוד ולהיכנס לאיזורים פחות-נעימים של העיר (נניח, עיסאוויה, באופן לא היפותטי). לא לשכוח לבוא בבגדים מכובדים, קרי חולצה לבנה שאינה חולצת טי ומכנסיים שאינם קצרים (ציטוט מדויק מהמכתב).

בגלל שאתם פוחדים מהפקקים של ירושלים בשעות האלה, יש לכם שעה וחצי לשרוף. שבו בצל איפהשהוא. נסו למנוע מאמא שלכם דיאלוג (או מונולוג) ארוך מדי עם בת הזוג.

הימרחו בקרם שיזוף. בכל זאת, מדובר בשעתיים על במה כשעוד יש שמש בחוץ.

מצאו את האמפיתיאטרון, ואת עצמכם בחוברת מקבלי התואר. מסתבר שאתם הולכים לשבת כשמצד ימין מישהו שהיה איתכם בתואר הראשון, ומצד שמאל מישהי שיצאתם איתה. אופס. תאחלו לה מזל טוב בכל זאת.

שבו בשקט על הבמה, מחאו כפיים בהתלהבות (או שלא) עם כל אחד ממקבלי הדוקטורט לשם כבוד. תתהו אילו זכויות נלוות לתואר-לשם-כבוד (סביר להניח שלא באמת מדובר בהנחה במרכז הספורט). כשיגיע תורכם, צעדו בגב זקוף, חכו שדן כנר יקריא את השם, לחצו את היד לנשיא האוניברסיטה, לרקטור, ולדיקן הרלוונטי. חזרו לשבת וחכו שכל העסק ייגמר.

זמן קבלת הפנים הוא זמן מצויין לברוח משם – אחרי שמצאתם איזה מאפה קטן לנשנש. בכל זאת, דרך ארוכה עד מרכז הארץ חזרה.

אז יש עוד מאמר לכתוב (מתישהוא אני אגיע אליו, באמת), אבל זהו באמת. אפשר לסכם שש שנים בתעודה אחת ושלוש לחיצות יד. לא יכול לכתוב מרשמים לתרופות, אבל ד"ר בכל זאת.