רואה וכמעט אינו נראה

דבלין, כנס, מה רע. אבל לפני דבלין, הייתי צריך לעבור דרך לונדון. ומסתבר שהם קצת היסטריים עם האולימפיאדה הזאת שלהם. צילמו אותי פעמיים שם (בכניסה לבריטניה, וביציאה לאירלנד. ההבדל בין הצילומים היה חמש דקות בערך). בדרך חזור, אגב, חיפשו עליי גופנית. וזה עוד לפני שדיברתי על לחלוץ את הנעליים (אבל כבר התרגלתי לשטות המסויימת הזאת). אפרופו טיסות, אחת מהמנות שהוצעו למכירה (בטיסה הקצרה יותר, מלונדון לדבלין) היתה חומוס עם מקלות גזר. אין פיתות באירלנד, כנראה.

בכל מקרה, הנה אני בדבלין, עם בערך שעה להגיע למלון (כי הכנס כבר אמור להתחיל). לקחתי מונית. במילא הם מחזירים לי את כל הכסף (אני מקווה. ביום ראשון אני אהיה יותר חכם בעניין הזה). הנהג היה חביב, והסביר לי שהוא מנסה לעקוף את כל הפקקים. מסתבר שבדיוק בשבת היתה הופעת-הפרידה-האחרונה-בהחלט של ווסטלייף, בדבלין. עניין של 80,000 איש (בנות, יותר נכון. לא ראיתי נציגים-זכרים) שהלכו לכיוון האצטדיון, ובניגוד לכיוון הנסיעה של המונית.

ככה נראה מרכז הכנסים שהיה בו הכנס (כן, יש לידו גם גשר מיתרים. אין לירושלים פטנט על הדבר הזה):

ובקומה השניה, שלט כניסה. לא להיבהל מצירופי האותיות המוזרים. מדובר, כפי הנראה, בגאלית. מסתבר שכולם חייבים ללמוד אותה באירלנד, אבל הרוב שוכחים. הדיילים בחברת התעופה האירית, לעומת זאת, עדיין יודעים אותה. לקח לי שתי שניות להתרגל ולנסות לא-להבין כי זה לא אנגלית.

הם מאוד פטריוטיים באירלנד. הנה שני בתים עם דגלים. לא נראה לי שזה היה יום העצמאות, אם כי ייתכן שאלה שאריות מאליפות אירופה בכדורגל.

חוצמזה, יש נהר שחוצה את דבלין. גשר המיתרים הוא רק אחד מתוך לא מעט גשרים שעובר את הגשר.

בשדרות שם המון אנשים רצים. מצד שני, גם המון אנשים מעשנים באירלנד. נראה לי שזה מתקזז.

הפאבים, לעומת זאת, נמצאים כמובן בשפע. האחד הזה תמיד היה מלא לחלוטין, אז לא נכנסנו אליו – אבל הוא פוטוגני בכל זאת.

בפאב שכן נכנסנו אליו היה משחק כדורגל. אז הבירה הגיעה מהר, אבל האוכל חיכה לסוף המשחק. אם הייתי יודע יכול להיות שלא הייתי הולך. מצד שני, לראות משחק כדורגל בפאב באירלנד זו חוויה.

ביום האחרון החלטתי שאני חייב לצלם קצת צמחים. זיהיתי במבט חטוף לפחות שישה גוונים שונים של ירוק. לפחות אני יודע שאני לא עיוור צבעים.

חזרתי לארץ, עם קצת אלכוהול ושוקולד מהדיוטי, וקצת עייף. עד הכנס הבא.

נ.ב. הכנס עצמו, אגב, היה מאוד מוצלח. אפילו קצת שאלו אותי על הפוסטר שהבאתי. בכל זאת, צריך איכשהוא להצדיק את הנסיעה הזאת (ולקבל עליה החזר).

עריכה מאוחרת:

1. גיליתי להפתעתי שהפוסט הומלץ כפוסט תמונות (פעם ראשונה שזה קורה לי) - אז תודה לממליצים האלמונים.

2. כמעט נ.ב. - התמונה הירוקה הזאת נלקחה בפארק שהיה הכי קרוב לתחנת האוטובוס בדרך חזרה לשדה התעופה. זה רק אומר משהו על כמה ירוק שם, וכמה זה כמעט עניין של מה-בכך. וזה עוד מבלי לצאת מגבולות דבלין.

הלכנו להופעה של תיסלם באמפי שוני. מסתבר שהוא מקום קטן ונחמד ליד בנימינה, ויחסית להופעות, נראה לי שהוא אפילו ייחשב לאינטימי (בערך 1,300 מקומות).

הם נתנו שואו אדיר, ועוד יותר בהתחשב בגילם הלא-מאוד-צעיר (להלן מוצג א': דני בסן, מוצג ב': השיער של יזהר אשדות).

מבחינת החומר האנושי, אין הרבה להקות בארץ שמתחרות בהן איכות האנשים. דני בסן ויזהר אשדות מדהימים. ועוד מבלי לדבר על האחרים. כוורת היא דוגמה אחרת לאוסף כזה של אנשים.

יאיר ניצני אמר בין הדרן להדרן שהאחרים בינתיים מונשמים באמבולנס, אז הוא ינצל את הזמן למשהו מתורבת (ומיד פצח בשירה בציבור עם הקלידים). אני רק תוהה איפה הברז שפעם היה לו על המצח. כנראה שהוא התבגר קצת. היו גם קריאות ביניים של "הוא שופט, הוא שופט" בשלב הזה. עכשיו אתם יודעים למה ביום שישי לא היה "כוכב נולד".

ולא לשכוח את השירים הגדולים. זה שלמופע קראו "30 שנה לרדיו חזק" לא אומר שאין עוד כמה. אקורד הסיום מבחינתי (למרות שהוא לא היה ההדרן-האחרון-בהחלט) היה ביצוע של יזהר אשדות ודני בסן ל – "ככלות הקול התמונה". היה מדהים כשכל הקהל שר "מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו". גם אם לא חובבים גדולים שלהם, אבל שומעים אותם בכיף, ולא יודעים את כל המלים בעל-פה (שזה בדיוק היה המקרה שלי), מומלץ בחום.

תקציר הפרק הקודם: טיסה בהפתעה. כזאת שלא יודעים לאן טסים עד שמגיעים לשדה התעופה ממש. יום קודם, כמו שהבטיחו, הודיעו לנו מתי להתייצב. כבר ידענו שמדובר בטיסות ישראליות בלבד, ולכן הצלחנו לצמצם את רשימת היעדים משישה לשלושה, כשההימור הכי גבוה היה על ברצלונה. באופן לא-ברור-מאליו-בכלל, היעד אכן היה ברצלונה. המלון שהבטיחו במרכז העיר אכן היה במרכז העיר (למי שזה אומר משהו, באמצע הרובע הגותי, ומטר מתחנת מטרו). אם כבר במטרו עסקינן, הוא ממש עובד. מאוד נוח, מאוד מהיר, וכל חמש דקות יש רכבת, אז גם אם בדיוק מפספסים אחת, תיכף תגיע עוד אחת.

הכנו רשימת אטרקציות מצומצמת לכל אחד היעדים, אז ידענו שאנחנו הולכים לפי הרשימה אבל גם לאלתר.

ה – Segrada familia היא כנסיה שבנייתה לא הושלמה (וכנראה שלא תושלם לעולם) – והיא מבנה מאוד מרשים.

נסענו גם להר היהודים, ברכבל (חוויה מעניינת למישהו עם פחד גבהים). הנוף לבד היה שווה את זה.

אבל יש שם המון דברים מגניבים שאת רובם לא הספקנו (כמו המצודה הזאת).

התברברנו קצת ביום האחרון, ואז הגענו לפארק יפהפה, עם המבנה הזה.

והדבר הכי מגניב: הסתבר שהגענו בדיוק לסוף-שבוע של חג מקומי לזכר אחד מהקדושים של העיר. מה שאומר שהיו תהלוכות עם בובות (שעברו מתחת למלון שלנו), ריקודים בתלבושות מוזרות, וגם לא-תחרות, אלא יותר מפגן, של פירמידות אנושיות. לכל רובע יש קבוצה משלו עם בגדים בצבע מסויים.

גם את הפירמידות האלה מצאנו במקרה, כשהיינו בדרך לאנשהוא, ואז פתאום גילינו שכל הכיכר שהתכוונו לעבור דרכה היתה מלאה באנשים. החלטנו שכנראה כדאי לראות על מה המהומה. ללמדכם, שבטיול כדאי להשאיר מקום לאלתור. ובכל מקרה, כמו שידידה שלי אמרה, לא הספקנו כלום בברצלונה. נצטרך להגיע שוב.

מזג האוויר, אגב, היה מצויין. אמנם היה קצת קריר, אבל לא ירדה טיפה אחת של גשם (במלון היה את השלט שכל-כך מוכר מהארץ, של להשאיר את המגבות עוד יום ולא לשטוף אותן, כי אין בספרד מים).