רואה וכמעט אינו נראה

אני מצטער, זה היה רעיון של חמותי.

חשבתי להכין חולצה כזאת למטוס, אבל ויתרתי. איכשהוא מצאתי את עצמי נגרר לדבר הזה, שהתחיל בתור חגיגה משפחתית (לא של הצד שלי, שיהיה ברור. אנחנו לא עושים דברים כאלה. לראות אחד את השני ליומיים זה בדרך כלל הרבה יותר מדי. פה מדובר על קצת יותר משבוע. ברצף). אבל הנה כמה טיפים חיוניים למקרה שאירוע מהסוג הזה ייפול גם עליכם.

א.      וודאו שוייז באמת יודעת איפה המלון. להסתובב שעה-שעתיים יותר מהמתוכנן ביערות אפלים, שברור לחלוטין כשרואים אותם מאיפה האחים גרים שאבו את הרעיונות שלהם זה לא כיף. אגב, האחיינית שלי בת השש פחדה מהם עד מאוד ביום הראשון.

ב.      תכננו היטב את האוכל. היינו לא מעט מבוגרים, ולא מעט ילדים, והיה צורך לתאם היטב מתי אוכלים, איפה, וכמה. הסופר הקרוב שם קיבל מחזור כספים חודשי מהשבוע שהיינו שם. אגב, נשארה גבינה לבנה בשפע. אם מישהו יעבור שם, הוא מוזמן לקחת.

ג.       תשאירו מקום לספונטניות. רק בגלל שהבטיחו משהו לילדות קטנות, לא צריך בהכרח לקיים. עיינו ערך, "חייבים שיט כי הבטחנו, ועכשיו מסתבר שאין רכבת חזרה אז ניקח אוטובוס עם עגלה והמון אנשים נורא מנומסים שלא יתנו לכם לשבת למרות הילדה שאתם סוחבים". אגב, בסוף כן קיבלנו מקום לשבת. בזכות תיירת.

ד.      לצלם, לצלם, לצלם. לא בשביל הילדה. היא לא תזכור כלום מכל הדבר הזה בכל מקרה. לצלם כי זאת הזדמנות קצת לברוח מכולם וכי לא יכולות לצאת תמונות לא טובות לאורך זמן. חוצמזה, זה כיף.

ה.      לשים לב למזג האוויר. הסתיו האירופאי קרוב יותר לחורף הישראלי ממה שנדמה. אגב, הסתיו הישראלי קרוב לקיץ האירופאי. איזה כיף לחזור מעשר מעלות ביום וחמש בלילה לעשרים פלוס.

ו.        לעשות טבלת ייאוש. בסוף חוזרים לארץ. אגב, הדיוטי בחו"ל יקר. אם אתם הולכים על קניות ולא בסופרים מקומיים, כבר עדיף בנתב"ג.

בהצלחה.

אז בניגוד להרגלי לא יהיה פה סיכום שנה. לעומת זאת, אני אספר לכם על הטיול הגדול שלי ושל אשתי, שמוגדר כירח דבש. נכון שנסענו לפריז לסופ"ש והיה כיף, אבל קשה להשוות את זה לחודש וחצי בניו זילנד. שנינו לא עשינו את "הטיול", וזה ללא ספק סוג של תיקון.

כמעט שנה של הכנות (החל מקבלת אישור במייל מהסמנכ"ל לכמות ימי החופש האסטרונומית שאני לוקח, קניית כרטיסי טיסה כמה-שיותר-מוקדם, קניית מצלמה חדשה-דנדשה, תכנון מסלולים לכל יום, תכנון וקנייה של המון ציוד) הולכת להתנקז לעליה למטוס מחר בנתב"ג, לטיסה ראשונה מתוך שתיים רצופות (בכל זאת ניו זילנד. מדובר בטיסה נטו של 24 שעות מהארץ ובג'ט-לג היסטרי).

מחכה להרבה נופים ולטיפול בהלם בפחד הגבהים שלי (על היום השני שם אנחנו הולכים לטייל על גשר, לטייל על מגדל, ולקפוץ ממנו. אם אני לא מצליח אני מקבל כרטיס שכתוב עליו Chicken שתקף לשנה).

שנה טובה לכולם.

דבלין, כנס, מה רע. אבל לפני דבלין, הייתי צריך לעבור דרך לונדון. ומסתבר שהם קצת היסטריים עם האולימפיאדה הזאת שלהם. צילמו אותי פעמיים שם (בכניסה לבריטניה, וביציאה לאירלנד. ההבדל בין הצילומים היה חמש דקות בערך). בדרך חזור, אגב, חיפשו עליי גופנית. וזה עוד לפני שדיברתי על לחלוץ את הנעליים (אבל כבר התרגלתי לשטות המסויימת הזאת). אפרופו טיסות, אחת מהמנות שהוצעו למכירה (בטיסה הקצרה יותר, מלונדון לדבלין) היתה חומוס עם מקלות גזר. אין פיתות באירלנד, כנראה.

בכל מקרה, הנה אני בדבלין, עם בערך שעה להגיע למלון (כי הכנס כבר אמור להתחיל). לקחתי מונית. במילא הם מחזירים לי את כל הכסף (אני מקווה. ביום ראשון אני אהיה יותר חכם בעניין הזה). הנהג היה חביב, והסביר לי שהוא מנסה לעקוף את כל הפקקים. מסתבר שבדיוק בשבת היתה הופעת-הפרידה-האחרונה-בהחלט של ווסטלייף, בדבלין. עניין של 80,000 איש (בנות, יותר נכון. לא ראיתי נציגים-זכרים) שהלכו לכיוון האצטדיון, ובניגוד לכיוון הנסיעה של המונית.

ככה נראה מרכז הכנסים שהיה בו הכנס (כן, יש לידו גם גשר מיתרים. אין לירושלים פטנט על הדבר הזה):

ובקומה השניה, שלט כניסה. לא להיבהל מצירופי האותיות המוזרים. מדובר, כפי הנראה, בגאלית. מסתבר שכולם חייבים ללמוד אותה באירלנד, אבל הרוב שוכחים. הדיילים בחברת התעופה האירית, לעומת זאת, עדיין יודעים אותה. לקח לי שתי שניות להתרגל ולנסות לא-להבין כי זה לא אנגלית.

הם מאוד פטריוטיים באירלנד. הנה שני בתים עם דגלים. לא נראה לי שזה היה יום העצמאות, אם כי ייתכן שאלה שאריות מאליפות אירופה בכדורגל.

חוצמזה, יש נהר שחוצה את דבלין. גשר המיתרים הוא רק אחד מתוך לא מעט גשרים שעובר את הגשר.

בשדרות שם המון אנשים רצים. מצד שני, גם המון אנשים מעשנים באירלנד. נראה לי שזה מתקזז.

הפאבים, לעומת זאת, נמצאים כמובן בשפע. האחד הזה תמיד היה מלא לחלוטין, אז לא נכנסנו אליו – אבל הוא פוטוגני בכל זאת.

בפאב שכן נכנסנו אליו היה משחק כדורגל. אז הבירה הגיעה מהר, אבל האוכל חיכה לסוף המשחק. אם הייתי יודע יכול להיות שלא הייתי הולך. מצד שני, לראות משחק כדורגל בפאב באירלנד זו חוויה.

ביום האחרון החלטתי שאני חייב לצלם קצת צמחים. זיהיתי במבט חטוף לפחות שישה גוונים שונים של ירוק. לפחות אני יודע שאני לא עיוור צבעים.

חזרתי לארץ, עם קצת אלכוהול ושוקולד מהדיוטי, וקצת עייף. עד הכנס הבא.

נ.ב. הכנס עצמו, אגב, היה מאוד מוצלח. אפילו קצת שאלו אותי על הפוסטר שהבאתי. בכל זאת, צריך איכשהוא להצדיק את הנסיעה הזאת (ולקבל עליה החזר).

עריכה מאוחרת:

1. גיליתי להפתעתי שהפוסט הומלץ כפוסט תמונות (פעם ראשונה שזה קורה לי) - אז תודה לממליצים האלמונים.

2. כמעט נ.ב. - התמונה הירוקה הזאת נלקחה בפארק שהיה הכי קרוב לתחנת האוטובוס בדרך חזרה לשדה התעופה. זה רק אומר משהו על כמה ירוק שם, וכמה זה כמעט עניין של מה-בכך. וזה עוד מבלי לצאת מגבולות דבלין.