רואה וכמעט אינו נראה

בגרות – צ'ק. מלאה עם עודף. לא מספיק בשביל רפואה, אבל בסדר גמור.

צבא – צ'ק. שלוש שנים ועוד קצת בקבע. לא שיא הקרביות (בלשון המעטה, בואו נודה על האמת) – אבל תרמתי לבטחון המדינה בכל זאת.

אוניברסיטה – צ'ק. תואר ראשון, תואר שני, תואר שלישי. תקופה עם המון חוויות. גם בענייני דייטים וגם בכלל לצאת קצת אל העולם הגדול (אמנם בירושלים ולא בתל אביב, אבל לא רע).

חתונה – צ'ק. הרבה בלבול מוח הדבר הזה, בשביל ערב אחד. אבל כיף לא נורמלי. אם תהיתם, ירח דבש – גם צ'ק. ניו זילנד, חודש וחצי. מומלץ בחום. הם נוהגים שם בשמאל, המופרעים האלה – אבל גם עם זה הסתדרתי.

עבודה – צ'ק. שלוש שנים בתעשיה, ואז כבר לא, ואז למצוא עבודה שוב. מה שמזכיר לי את "נמצא עבודה זמנית, לא רצינית, וגם נחתום בלשכה". לא כזה כיף, לחתום בלשכה. אבל לפחות בתור אקדמאי לא יכולים לשלוח אותי לכל מיני מקומות מוזרים.

ילדים – צ'ק. כמו שאשתי אמרה היום לשכנים, יש לנו גורה חדשה. אנחנו סופסוף בבית, מעכלים לאט לאט את כל העסק. בינתיים זה מסתכם ב "או שהיא רעבה או שהחיתול שלה מלא" (או שניהם יחד). נראה איך נעבור את הלילה הראשון.

אז בניגוד להרגלי לא יהיה פה סיכום שנה. לעומת זאת, אני אספר לכם על הטיול הגדול שלי ושל אשתי, שמוגדר כירח דבש. נכון שנסענו לפריז לסופ"ש והיה כיף, אבל קשה להשוות את זה לחודש וחצי בניו זילנד. שנינו לא עשינו את "הטיול", וזה ללא ספק סוג של תיקון.

כמעט שנה של הכנות (החל מקבלת אישור במייל מהסמנכ"ל לכמות ימי החופש האסטרונומית שאני לוקח, קניית כרטיסי טיסה כמה-שיותר-מוקדם, קניית מצלמה חדשה-דנדשה, תכנון מסלולים לכל יום, תכנון וקנייה של המון ציוד) הולכת להתנקז לעליה למטוס מחר בנתב"ג, לטיסה ראשונה מתוך שתיים רצופות (בכל זאת ניו זילנד. מדובר בטיסה נטו של 24 שעות מהארץ ובג'ט-לג היסטרי).

מחכה להרבה נופים ולטיפול בהלם בפחד הגבהים שלי (על היום השני שם אנחנו הולכים לטייל על גשר, לטייל על מגדל, ולקפוץ ממנו. אם אני לא מצליח אני מקבל כרטיס שכתוב עליו Chicken שתקף לשנה).

שנה טובה לכולם.

הטקס של האוניברסיטה העברית מתקיים בהר הצופים. שלב ראשון – להגיע לשם בשלום. מזל שיש ווייז. מאוד קל ללכת שם לאיבוד ולהיכנס לאיזורים פחות-נעימים של העיר (נניח, עיסאוויה, באופן לא היפותטי). לא לשכוח לבוא בבגדים מכובדים, קרי חולצה לבנה שאינה חולצת טי ומכנסיים שאינם קצרים (ציטוט מדויק מהמכתב).

בגלל שאתם פוחדים מהפקקים של ירושלים בשעות האלה, יש לכם שעה וחצי לשרוף. שבו בצל איפהשהוא. נסו למנוע מאמא שלכם דיאלוג (או מונולוג) ארוך מדי עם בת הזוג.

הימרחו בקרם שיזוף. בכל זאת, מדובר בשעתיים על במה כשעוד יש שמש בחוץ.

מצאו את האמפיתיאטרון, ואת עצמכם בחוברת מקבלי התואר. מסתבר שאתם הולכים לשבת כשמצד ימין מישהו שהיה איתכם בתואר הראשון, ומצד שמאל מישהי שיצאתם איתה. אופס. תאחלו לה מזל טוב בכל זאת.

שבו בשקט על הבמה, מחאו כפיים בהתלהבות (או שלא) עם כל אחד ממקבלי הדוקטורט לשם כבוד. תתהו אילו זכויות נלוות לתואר-לשם-כבוד (סביר להניח שלא באמת מדובר בהנחה במרכז הספורט). כשיגיע תורכם, צעדו בגב זקוף, חכו שדן כנר יקריא את השם, לחצו את היד לנשיא האוניברסיטה, לרקטור, ולדיקן הרלוונטי. חזרו לשבת וחכו שכל העסק ייגמר.

זמן קבלת הפנים הוא זמן מצויין לברוח משם – אחרי שמצאתם איזה מאפה קטן לנשנש. בכל זאת, דרך ארוכה עד מרכז הארץ חזרה.

אז יש עוד מאמר לכתוב (מתישהוא אני אגיע אליו, באמת), אבל זהו באמת. אפשר לסכם שש שנים בתעודה אחת ושלוש לחיצות יד. לא יכול לכתוב מרשמים לתרופות, אבל ד"ר בכל זאת.