פעם ראשונה שאני בוכה בגלל זה.

אולי זה באמת הבסיס לכל החרא הזה מסביב.

אני שונאת את עצמי, את איך שאני נראית, ואיך שאני מדברת, ואיך שאני מתהלכת, ואיך שאני מתנהגת.

כל הפאקים שיכולים להיות אצל בנאדם קיימים בי.

אני אף פעם לא אוכל להיות מרוצה מעצמי, אף פעם, לעולם לא.

וזה כל כך כואב.

וזאת הפעם הראשונה שהסתכלתי לעצמי בעיניים במראה ופשוט התחלתי לבכות.

כי הבנתי שאין לי לאן לברוח.

הלוואי והייתי יכולה לשנות את כולי, מכף רגל ועד ראש.

אני לא יכולה לסבול את זה עוד.