"ולא צריך לדבר כשאת הכל, אומרות העיניים"

כבר כמה ימים אני חושבת על איך לנסח את הפוסט הזה, ולא עולה לי ניסוח טוב מספיק שיספק את עצמי. ויש לי כ"כ הרבה לספר.

סבתא שלי חזרה היום לארגנטינה, ומי יודע אם זאת בעצם הפעם האחרונה שאני אראה אותה, ובת דודה שלי התחתנה שלשום והחתונה הייתה מרגשת נורא...

מה שבאמת מוזר הוא שהתחלתי לבכות בחופה, עברו בי צמרמורות והדמעות דיי ירדו מעצמם, בכללי בשנה האחרונה אפשר להגיד שאני בוכה מכל שטות.

וחברה טובה שלי התגייסה, והיא מספרת הכל ככה שזה כיף וחברה טובה אחרת התחילה עתודה באוניברסיטת חיפה ככה שאפשר להתנחל אצלה בדירת סטודנטים.

וכיף לי ורע לי ואני השק חבטות של אמא שלי בדיוק כמו שהיא השק חבטות שלי כי כבר שנתיים שלה יש אותי ולי יש אותה וזהו. אין עוד מישהו שגר בבית הזה.

ואף אחד לא רוצה לקנות אותו וזה מבאס כי כבר יש לנו 8 שנים של מזל רע למרות שהמיתוס טוען שאלה רק 7.

וסבתא שלי נשברה מול הקבר של אבא שלי, ואפשר להגיד שזאת הפעם הראשונה שאני רואה מישהו בוכה על הקבר שלו כשזאת לא אני, כי אמא שלי היא מה"לא בוכות" כי היא צריכה להיות חזקה מספיק בשבילי ובשביל אחים שלי. ולראות את סבתא שלי בוכה וצועקת לשמיים, הרס אותי מבפנים והייתי שבורה כמה ימים אבל שרדנו.

והיא שוב מעצבנת אותי, מכניסה לי סרטים לראש אוף איתה.

לכתוב מה שעולה בראש זה כיף.

צריך מידי פעם.

לילה טוב.

מעיין.♥