"כשקמתי בבוקר היה לי דחף לבוא לכאן. זה היה כמו הבזק של

תשוקה:פגישה אסורה עם מאהבי הישן, האומנות.אבל עכשיו אני יושבת

כאן ומחכה ל... משהו שיבוא אליי ושום דבר לא בא." - אשתו של הנוסע בזמן/אודרי ניפנגר

אני אמורה לישון עכשיו, למלא מצברים ללילה של שיכרון חושים עם חברים טובים.

אבל הראש שלי לא מפסיק לחשוב, לעבד תמונות, מילים, מנגינות.

והאלכוהול כבר מחכה, והכיסאות כבר מצפות והשולחן כבר עומד במרכז דומם.

הכל נראה שונה פתאום, כאילו רק עכשיו דברים מתחילים להתעכל,

כל החברים במדים, הולכים לצבא! ולי יש עוד ארבעה חודשים.

ואני כבר לא אלך לבי"ס ולא אקום מוקדם, טוב לפחות יומן עדיין יש לי :] (כן ציפי בעיקר בגללך)

עצים עירומים ועדיין לא הגיע החורף, מישהו גזם אותם יום אחד והכל נראה כ"כ ריק.

לבן מידי.

שמתי לב שהפכתי לאשת שיחה, זאת שתמיד ידברו איתה וירגישו נח איתה, אבל לא יותר מזה.

מה שכן זה כיף שאנשים לאט לאט חוזרים לתת בי את האמון שפעם היה שם!

אבל עדיין שיחות לא יביאו אותי לעתיד משותף ואוהב עם בן זוג.

לא מזמן הפנמתי את העניין שאני באמת ילדותית, אני שונאת שינויים וכולם ראו את זה!

כולם, חוץ ממני, טוב בערך. אבל כן ככה אני ולאט לאט זה משתנה.

כי מה שהייתי פעם באמת היה קטסטרופה, ואולי מה שעכשיו לא באמת יותר טוב.

אבל לאט לאט אני משתנה לטובתי אבל לא רק.

השבוע האחרון היה בין העמוסים השנה, עבדתי כל יום ככה שהמשכורת החודש תהיה די טובה :]

והמנוחה שבאה שבוע הבא תגרום לשבוע הזה להשתלם.

ווליום כנרת? "here I come"

סוף סוף פוסט עם פואנטה!

שבת שלום!

מעיין.