פעם לכתוב היה מקל עליי,

הבלוג הזה תמיד היווה לי מקום פריקה,

מקום שיש בו אוזן קשבת, שאף פעם לא אומר לא למה שאני אכתוב או אגיד.

מקום שבו לכל דמעה ולכל צחקוק יש משמעות עצומה.

מקום שבו כתבתי המון סודות.

הלילה של יום שלישי היה הזוי.

פעמים ראשונות שהתבזבזו להם.

אם זה סיגריה ראשונה, נשיקה ראשונה.

אני יודעת שזה עצוב שבגיל 18 חוויתי פעם ראושנה נשיקה ראשונה,

עוד יותר עצוב שאני לא זוכרת אותה,ואין לי מושג עם מי זה היה.

הדמות שהייתה אתמול במסיבה לא הייתה אני,

זאת הייתה מעיין אחרת, מעיין השיכורה והמשוחררת.

אני שונאת את המעיין הזאת, היא לא אני.

לבזבז פעם ראשונה על זר לא מוכר כי לא שלטתי בעצמי,

כי הקשבתי לכולם כשהם אמרו לי "לזרום"

זאת לא אני, דברים כאלה לא קורים לי, אף פעם.

אני לא מאלה שמתחילים איתם במועדון.

ממתי אני מושכת?!

ממתי בנים רוצים לרקדו איתי?!

אולי נראיתי כמו טרף קל?

שיכורה.

והבחילות לא עוזבות אותי כבר שבוע.

אולי אני בהריון מרוח הקודש?

גאד אני כ"כ עצבנית על כלום,

כ"כ מבולבלת מכלום.

כ"כ מאוכזבת מעצמי.

אני רוצה לזכור.

אבל האלכוהול משכיח הכל.

ואני חוזרת אליו כל פעם מחדש!

טיפשה!

"אם נשרוד את המבול הפעם,

כל חיוך יהיה שונה, נגוע.

אם אחזור על זה עוד ועוד ועוד

תשארי עשרים שנה או עד סוף היום.

למדנו לחכות ולוותר ואיך להיזהר, מכל מילה

והכל יקפא פתאום

אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב

לחבק ולעזוב

כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות

לאהוב פחות.  

בחיוך פרוע עוד אבוא לגבות חובות

לשבור חומות ולהאיר אותך

למרות שאין דבר שלם יותר מהכאב

שמתנגן בשיר אחר"