כבר למעלה משנה וחצי לא כתבתי כלום.
עד לא מזמן, גם לא הרגשתי את הצורך...
שבוע שעבר נתקלתי בבלוג שלי די בטעות, והתחלתי לקרוא אותו שוב. מהתחלה.
הופתעתי מכמה קל היה לי לשתף את כולם ברגשות שלי דרך הרשת, בבלוג שתכלס, הרבה אנשים שאני מכירה קראו בו.
איזה ילדה טיפשה ותמימה הייתי. כשחשבתי שבאמת התבגרתי.. אם רק הייתי קולטת כמה ילדותית הייתי, כמה ילדותית אני היום.
כתבתי טוב. אפילו די יפה אם יורש לי לציין. אבל מאז שהפסקתי כבר קשה לי לבטא את עצמי.
כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה, כמה השתנה וכמה לא.
אתמול קיבלתי סמל, אני- סמל! אם מישהו היה אומר לי את זה לפני שנה וחצי הייתי צוחקת לו בפנים ואומרת לו שהיום שלי לא יגיע ואני אשאר צעירה לנצח.
אבל הוא הגיע. ואני נמצאת רק שלושה חודשים מהשחרור. שלשוה חודשים!!!! מי היה מאמין? הרי רק לפני שנתיים עוד טענתי שאני לא באמת הולכת להתגייס. איך המחשבה הזאת בכלל עברה לי בראש?
אני לא הייתי אני אם לא הייתי מתגייסת. לא הייתי קולטת כמה לחוצה הייתי כל החיים. לא הייתי חווה חצי מהדברים שיצא לי לחוות. לא הייתי מטיילת בארץ ומגלה כל פעם מחדש כמה היא יפה. לא הייתה לי הזכות לעזור לעצב את הדור החדש של לוחמי הסטי"לים הישראלים. לא הייתי חלק מהמשד חינוך הכי אדיר שיצא לצה"ל אי פעם להכיר. לא הייתי פוגשת אנשים חדשים ששינו לי את החיים ואני כל-כך יודעת שישארו איתי לנצח- עד שנזדקן ונהיה מלאות בקמטים.
כל כך הרבה, ממשהו שרק לפני שנתיים ראיתי כמשהו כ"כ מיותר. כמה טעיתי.
מספיק להערב.
נראה לי שאני עוד אחזור.
התגעגעתי לכתוב.
מעיין.