חלמתי חלום.

ובחלום, בחלום הוא אמר לי שלום.

הראש שלי מסרב לעזוב.

את כותבת את הפוסט הזה עם מוזיקה ברקע. עם תמונה של טיול לגרמניה שנסעת אליו עם חברים טובים.

את מקשיבה למילים והמשפט "תאהבי את עצמך" תופס אותך פתאום כ"כ חזק.

הקול של גלי עטרי חודר אל מתחת לעור ואת חווה צמרמורות שמזמן רצית לחוות ולא יצא.

ואת חושבת על מה, ועל למה. ומדמיינת את הנסיעה הקרובה ליומיים אצל חברה טובה.

מתרפקת על תמונות נוסטלגיה ונותנת לה לסחוף אותך קצת אחורה אבל לא יותר מידי.

את חושבת קדימה. על מה יהיה כהתקופה הזאת, תקופה בלי מסגרת תסתיים ותיכנסי למסגרת הצבאית.

הרי את לא יודעת איך חיים בלי מסגרת, את לא מצליחה לחיות ככה. זה למה את ישנה כל היום לא?!

אוי המסגת הצבאית. הרצון שיגיע עם הפחד מהרגע שזה יבוא.

עוד חודש ואת מסיימת לעבוד במקום בו עבדת שנה וחצי כמעט, יהיה מוזר לא ללכת להכין עוד פיצות,

לא להעביר שיחות אקטואליה עם הבוס ולא לצחוק עם הבנות האחרות. הכל משתנה כ"כ פתאום.

והזמן, הוא רץ לו כאילו מישהו רודף אחריו, כאילו אם רק לרגע אחד הוא יעצור העולם יתפוצץ.

והוא ממשיך לרוץ. הוא רוצה כבר להגיע ליעד, אבל היעד לא ידוע...

הלחנת שיר חדש. השיר אולי לא שלך, אבל את מרגישה אליו סוג של שייכות.

גם אם החברה הכי טובה שלך היא זאת שכתבה אותו.

והוא לא יוצא לך מהראש, ואת מזמזמת אותו בלי הפסקה.

את גאה בו. אולי בעתיד הוא גם יעלה פה לבלוג.

"מהמרחקים שאת בורחת, לא ידעו דרך חזרה.

שם את הולכת לאיבוד, במנהרה בלי מטרה.

והשחקים הם הגבולות, אל תעלמי במצולות.

כי אין תשובה טובה לכל השאלות."

תבכי לי עכשיו,תבכי אני אומר,
זה כואב, זה יכאב,
אבל בסוף זה ישתחרר.
תבכי במקומי, אני כבר לא יכול לבכות,
אני, תפקידי- לנגב לך את הדמעות.

[נמאס לי להיות מקום שני.]