טוב כתבתי קדם-פוסט חופרני אבל הכל נמחק אז אין לי כוח לכתוב את זה שוב..

באסה.

הנה הפרקים- תהנו!!

פרק אחרון בסיפור המשכים:

       ההצגה חייבת להימשך/ רום רזניק.

            הדלת- פרק עשירי ואחרון.

                       חלק א'

אלון הלך עם האישה ההיא לבית החולים. אחרי שאני ולאה נרגענו, הלכנו לספר את זה לשאר המגמה ולהתייעץ איתם- מה לעשות עכשיו.

"מה?!" כולם צעקו.

"מה שלומו הוא בסדר עכשיו?" שאלו. ואני עניתי. אמרתי את האמת.

"מה נעשה עכשיו?! אלון הוא התפקיד הראשי! ועוד שעה ההצגה!!" אמרה גל.

"בואו נחשוב על מי הכי מתאים והכי זריז בשביל להתכונן ולעשות את התפקיד בצורה הטובה ביותר!" אמרתי.

פתאום כולם הסתכלו עליי. האמת שמהתחלה ידעתי שבאמת אני הכי מתאים לזה.. אבל לא הייתי בטוח שאני אספיק להתכונן למופע בזמן.

"אתה הכי מתאים! ואת הטקסטים אתה אמור לדעת בע"פ-אתה הבמאי. " אמר עידן.

"אבל אני לא יודע אם אני אספיק ללמוד ולעשות את זה טוב." אמרתי לו.

"אתה חייב! הכל תלוי עכשיו בך. אתה תעשה את זה- ויש לך שעה!" אמרה לאה.

"טוב.." אמרתי. "אני אלך להתכונן במקום שקט יותר.."

קמתי ויצאתי מהחדר שעיני כל המגמה מלוות אותי בדרך החוצה.

חיפשתי מקום שקט. הלכתי במסדרון של ההיכל, היו שם מלא משרדים- שהאמת, לא ממש ידעתי למה הם שימשו.

ואז, בקצה המסדרון ראיתי דלת. דלת שנראתה כמו כניסה למקום חסר רעש. שקט. וזה מצוין!

שניה לפני שהספקתי להיכנס, יד נגעה בכתפי- הסתובבתי. מולי עמדה נועה.

"אתה זקוק לעזרה?" שאלה בנימוס.

"לא תודה. אני מעדיף ללמוד ולעבור על זה לבד, אבל בכל זאת תודה." אמרתי

"אה או קיי. אז בהצלחה. ותעשה את זה מהר, כי עוד 45 דקות אתה אמור להיות מאחורי הקלעים לבוש ומסודר- אל תאחר!" אמרה.

"או קיי" עניתי. "להת' "..

היא הלכה. פתחתי את הדלת. הדלת שנראתה לי כל כך שלווה ושקטה, כל כך מושלמת!

החד היה חשוך ושקט. לחצתי על המתג ונדלק האור. אור קטן- אבל מספיק בשביל לקרוא.

נכנסתי לחדר במין אושר כזה שסוף סוף מצאתי מקום שקט- וסגרתי אחריי את הדלת.

התיישבתי על הכסא והתחלתי לשנן את השורות. תוך כדי שאני קורא את הטקסטים, המחשבות על אלון המסכן מציפות את ראשי.

לא יכולתי לפסיק לחשוב על זה- על איך נודע לו שהוא נאר לבדו בעולם הזה.

אבל הייתי חייב להפסיק עם המחשבות ולהתרכז במחזה. "ביליתי" עוד כמה דקות בקריאת הטקסט, ואז מרוב לחץ הייתי צריך ללכת לשירותים. קמתי. והשארתי את הטקסטים מאחוריי על הכיסא. באתי לפתוח את הדלת, ו....

היא נעולה!!!! לרגע לא הצלחתי לעקל את זה, וניסיתי שוב לפתוח אותה, אבל היא עדיין הייתה נעולה!

לא משנה כמה ניסיתי, היא עדיין הייתה נעולה- ולא הצלחתי לפתוח אותה!

התחלתי להילחץ. לא ידעתי מה לעשות. החלטתי,ברוב טיפשותי, לחפש מפתח לדלת בחדר. הזזתי חפצים, הרמתי כיסאות, הפכתי מגירות, מה לא עשיתי?! ולא מצאתי כלוםץ ובזמן החיפוש הלא מועיל הזה- איבדתי 20 דקות של התכוננות למחזה!!

הרגשתי פתאום מן ייאוש כזה. לא היה לי כוח ללכת ולדפוק על הדלת כמו משוגע ולצרוח בקולי קולות. למרות שאולי זה היה עוזר.

פשוט ראיתי לנגד עיני איך אני, הבמאי של המחזה- הורס לעצמי את כל המופע, שחלמתי עליו כל כךהרבה זמן והקדשתי לו כ"כ הרבה מאמץ..

השעון כבר הראה- 19:43. עוד 17 דקות מתחיל המופע ואני תקוע פה! את הפלאפון לא לקחתי, ולא היה לי איך להודיע להם לעכב את הקהל..

התיישבתי על הכסא מרוב הייאוש, כולי עצבני וחסר סבלנות.

ופתאום, בלי התראה, כל החדר התחיל לרעוד. כאילו יש רעידת אדמה! הכל זז! הקירות, הכיסאות, השולחנות, המדפים!

ואז, בבום אחד גדול- הארון הגדול נפל!!

מזל שלא הייתי קרוב לשם, אחרת הייתי נפגע!

כשהפסקתי לרגע עם המחשבות המבוהלות- קלטתי מולי, דלת סתרים שחורה שהייתה מוחבאת מאחורי הארון..

                                                                                                    סוף הסיפור- בחלק ב'.

                                                                                                                המשך יבוא...

חלק ב' ואחרון

ההצגה חייבת להימשך /רום רזניק

הדלת- פרק עשירי ואחרון

         חלק ב'

"ירון!!! ירון!! אתה שם?! ירון!!" התעוררתי.

פתאום שמעתי את קולה של גל מעבר לדלת. הסתכלתי סביבי וראיתי שהכל במקומו. שום ארון לא נפל, שום דלת סתרים לא נמצאה, רק אני והטקסטים על הברכיים שלי.

"כן אני פה!! תוציאי אותי, בבקשה!!" צעקתי אליה.

תוך כדי ששמעתי את הנסיונות לפתיחת הדלת, הבטתי בשעון שעל הקיר. השעה הייתה כבר 21:00.

ההצגה הייתה אמורה להתחיל לפני חצי שעה!!

בום!!! הדלת נפלה ומלא אבק מהרצפה התעופף באויר, כשמאחוריו גל ועוד כמה בנים עומדים שם.

"אתה בסדר?" שאלה גל והלכה לקראתי.

"אני חושב.. מה עם ההצגה? עיכבתם את כולם?" שאלתי, תוך כדי שאני וגל יוצאים מהחדר.

"אממ לא.  ביטלנו אותה." אמרה בחשש.

"עשיתם מה??!!??!!? ביטלתם אותה!?!? אבל למה??!?" התעצבנתי.

"לא מצאנו אותך, ולא ידענו מה לעשות, הכל נראהלנו כל כך אבוד. ועד שנועה הסתומה הועילה בטובה להגיד לנו איפה אתה, החלטנו שאנחנו דוחים את ההצגה לעוד שבועיים , עד שאלון יצא מהשבעה ויוכל להופיע. ולא יהיו בעיות" אמרה.

"טוב, או קיי. זה בסדר. עשיתם בשכל" נרגעתי לקצת.

בעודנו הולכים במסדרון, מלאים באבק, גל נעצרה.

"אני ממש מצטערת על כל ההתנהגות שלי אלייך. זה ממש לא הגיע לך." אמרה

"זה בסדר.." אמרתי

"לא זה לא. לא עשית לי כלום ואני ממש מצטערת. אתה באמת היית הכי מתאים להיות הבמאי. זו לא אשמתך שהכל התפקשש, אל תרגיש רע בנוגע לזה. אתה סולח לי?" אמרה

"אממ.. כן! ברור שכן. זה בסדר אין לך על מה להצטער." אמרתי.

"יופי.. אז עכשיו כשהכל בסדר בניינו, בוא נלך לעודד קצת את המגמה." אמרה.

כשהגענו כולם נראו מאוכזבים. לאה בכלל הייתה על הקרשים. ואני? אני עמדתי שם כולי אדום מרוב בושה- בושה על הטיפשות להיתקע בחדר בהיכל תרבות.

"תראו, אני ממש מצטער. אני לא התכוונתי להרוס לכם. אבל זה לא היה תלוי רק בי, ובכלל כל הקטע הזה אולי קרה לטובה. עכשיו דחינו את ההופעה ועוד שבועיים אלון יעשהאת התפקיד ונוכל להתכונן יותר ויהיה מעולה, אני מבטיח לכם!!" אמרתי

כולם נראו קצת יותר מבואסים, אבל לא יכולתי לעשות דבר.

"טוב, נתראה כולנו מחר בבצפר וניפגש ונסכם הכל. תאמינו לי, יהיה בסדר!" אמרתי.

כל אחד הלך לדרכו וכך נגמר הערב הדרמטי הזה.

לאחר שבועיים אלון כבר יצא מהשבעה, ועשינו מלא חזרות.

וכן, בסוף גם עלתה ההצגה.

היה מדהים!! כולם היו כל כך מרוצים! וכל כך נהנו! היה מושלם!!

לאה החליטה לאמץ את אלון. כי למרות שנשאר לו המון כסף, לא היו לו קרובים, או משפחה. עם הזמן הוא למד לאהוב אותה- ועכשיו הקשר בניהם הוא כמו של אמא ובן.

נועה ואלון ניהיו חברים. זה היה ממש צפוי כי כולם ידעו שהיא מאוהבת בו. עכשיו אלון כבר ממש לא מרגיש לבד. הוא מאושר.

ואני? גם אני מאושר. הציעו לי ללכת לאודישן לתפקיד ראשי בהצגה חדשה שעולה ב"הבימה". מוזר נכון? כי אני הרי הבמאי, אף אחד לא ראה אותי משחק.

טוב זה בזכות לאה שרצתה לשפר את ההרגשה שלי. הלכתי והתקבלתי. התקבלתי אני ועוד שחקן אחד מרעננה. ואנחנו נעשה "דאבל קאסט" על התפקיד. זה אומר שהצגה אחת אני אשחק והצגה אחרת הוא ישחק.

דווקא קומדיה ממש מצחיקה. זו לפחות התחלה של קריירה מסוימת, לא?

אה.. ויש לי חברה. קוראים לה ליה. הכרתי אותה בסט של ההצגה. היא ממש חמודה וממש יפה ואני מאוד אוהב אותה. והיא אותי. האמת היא שאני וגל היינו חברים לתקופה קצרה, אבל זה לא הסתדר לנו. רבנו יותר מדי.

אז עכשיו אחרי שבאמת כל החיים שלי במצב הכי טוב שיכול להיות- אני מתגייס. אני מתגייס לתיאטרון צה"ל. נקווה שיילך לי שם טוב.

ואחרי הצבא? אלוהים גדול. נקווה שהמזל ישחק לי ושאני אצליח בכל מקום אשר ארצה.

והמחזה- המחזה תמיד יהיה התחלת הדרך שלי. תמיד אני אזכר בהצלחה שלו כהתחלה של ההצלחה שלי.

הכל בזכותו, ג'ימי פרנקל.

                                                                                                     הסוף!

>

תגיבו ותהנו :]

רום.