בעצם, אתה כבר ממש לא ילד... את המכתב הזה תכננתי לכתוב לך בערך בספטמבר, כשעוד היינו ביחד.
האמת, שהיום, בדיעבד, אני לא כל כך בטוחה למה נפרדנו.
אני זוכרת שהיה לנו קשה עם המרחק.... אני זוכרת שניסינו, ונורא רצינו.
משהו התפקשש לנו באמצע, הא? חבל. לפעמים אני מצליחה לדמיין אותנו חוגגים 3 שנים...
אני יכולה לדמיין אותך בהשבעה שלך (שעברה אותנו כבר), ואני יכולה לדמיין אותך בא לטקס סיום טירונות שלי,
על מדים- לקראת שחרור.
כשאני מסתכלת עלייך היום (בעצם לא מסתכלת... שומעת אותך, וגם זה בקושי),
קשה לי להאמין שמדובר באותו אחד.
כשהיינו אז, אחרי התקופה הדרמטית הזאת, היינו 2 ילדים ביישנים ומפגרים.
בקושי נגענו אחד בשנייה. רק דיברנו, והרבה.
הרגשתי כל כך קרובה אלייך... בניגוד להרבה אנשים אחרים שסובבים אותי היום,
איתך תמיד הייתה לי תחושה שיש מי שמקשיב לי.
אני חושבת שמאז שנפרדנו, ועד היום.... שאלתי אותך קרוב ל-5 פעמים אם אתה עדיין רוצה אותי.
אני לא יודעת אם חששתי מהאפשרות שתגיד כן או לא, כמו שניסיתי להסביר לעצמי מה היה ביננו אז.
עד היום אני לא בדיוק מצליחה להבין מה קרה, איך קרה ולמה נגמר. אני עוד חושבת עלייך הרבה כשיש לי מעט שקט....
מנסה לנחש מה אתה עושה, איך אתה מסתדר, ומה עובר לך בראש.
וזה, קטע הזוי. מעולם לא הצלחתי להיכנס לך לראש.
תמיד ניסיתי, תמיד חשבתי... תמיד הרגיז אותי שכל כך קל לי לקרוא אנשים, ולאנשים קל לקרוא אותי....
ואתה תמיד בגדר חידה לא מפוענחת.
אחת ולתמיד; מה אתה רוצה? את מי אתה רוצה? מה אתה? מי אתה? מה אני בשבילך? מה הייתי בשבילך? מה קרה שם?
3>
שלך תמיד
מיכל
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
