"בוקר טוב" אני זורקת לאוויר ומחייכת מאוזן לאוזן.
החייל שלידי לא זע. יש לו מחסור של 38 שעות שינה בממוצע, והוא שרוע על המיטה כאילו אין נשימה באפו.
אני קמה מהמיטה בזהירות, שלא להזיז אותה חלילה, ולהעיר אותו.
השעה היא 9 בבוקר. התעוררתי מתוך הרגל של ניקיונות השבת.
הלכתי לצחצח שיניים, בעוד אחריי אני סוגרת את הדלת באיטיות , על מנת לא להשמיע קול חריקה ולו הקטן ביותר.
כשהשקפתי בבועתי במראה, הודיתי לאלוהים שהוא עדיין ישן ולא זכה לראות אותי מסמורטטת כל כך.
השיער שלי כמעט יצא במלואו מהקוקו, העיניים היו עייפות ומקומטות, ועל המצח עוד הצטיירו להם הקווים של הכרית.
צחצחתי שיניים לאיטי ושטפתי את הפנים.
כשסיימתי וייבשתי את הפנים במגבת, חייכתי אל עבר הדלת הסגורה.
שמעתי את צליל המיטה נאנחת תחת משקלו . "הוא בטח הסתובב" חשבתי.
ליבי היה מלא באהבה. התמסרתי למגעו בכל פעם מחדש.
כשהוא היה ניצב מולי על מדי הא' שלו, הדבר הראשון שרציתי היה לחבק אותו חזק ולהסיר את מדיו מעליו.
הוא היה החייל שלי, כל קמט של דאגה שנחרט בפניי במשך השנים,
הוקדש לשעות הט''ש שלא קיבל,
לשיחות שלא נענו
ולאסמסים שלא נשלחו.
ובמידה וכן הייתה שיחה, או שכן נשלח האסמס, השיחות היו מתחילות ב"היי" של לוחם עייף ורצוץ,
שנשבר לו הזין מהצבא, ומלהיות רחוק מהבית.
האוכל, כך שמעתי- היה הגועל בהתגלמותו.
"אוכלים בשביל שובע. לא בשביל טעם" הוא הסביר לי.
ואני הייתי מתחפרת חזק יותר ועמוק יותר בשקע שבין ידו וחזהו,
בשביל לסמן לו שעכשיו האוכל טעים, ועכשיו הוא בבית.
אחרי שבועות שלא נפגשנו, הלב כאב במידה שאי אפשר לתאר...
כאילו נמתח חוט בין ליבו לליבי וככל שהוא רחוק יותר- החוט נמתח, ומאבד מגמישותו.
שבת שלום 3>
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
