Pieces of me

והקטע הכי מרגיז בכל העסק, הוא שזו באמת הייתה הלוויה.

וכל האנשים שבאו מצאו את המקום לנורא מתאים לשיחות חולין מטומטמות על סדרות ריאליטי.

ההספד נאמר, המשפחה בוכה, והשיירה עוברת.

"בקיצור, אני חושב שהיה עדיף לשלוח לו מייל ולא להתקשר"

הא? באמת? כי זה נורא רלוונטי כשמשפחה נפרדת מהיקר לה מכל.

אז מה עם גדלתי? אז מה עם ועדת חיילים לא מתעסקת עם שנת שירותניקים אלא רק עם חיילים?

אנשים עומדים בבית הקברות בין היפים בארץ לחלוק כבוד אחרון עם אדם,

ואתם מתנהגים כאילו אתם בפגישת מחזור?

המבוגרים האלה, שאמורים להיות בוגרים מכולנו לפעמים פשוט נראים כמו תינוקות מגודלים.