אז אולי אני לא אומרת לך את זה , אבל אני לא שכחתי כלום ממה שהיה בחנוכה.
חשוב לי שתבין, שמעולם לא הרגשתי כל כך בטוחה וכל כך מוגנת בזרועות של מישהו.
אתה היית לא רק ידיד טוב לשיחה, אלא גם מפלט בטוח מכל הצרות שמסביב.
אז כן, מותק, אתה אצלי בראש.
אתה אצלי בראש מאז אותו חנוכה.
וזה לא משנה שהיה לי חבר מאז, וזה לא משנה שעברו עוד מים בירדן.
התחושות הן אותן תחושות, הריחות אותן ריחות והמראות אותן מראות.
אני מחייכת תמיד, וכששואלים "מה קורה?" אני עונה "מעולה, כמו תמיד", אבל השקר גדול כמו הגעגוע.
אני מתה מבפנים בכל יום שאני עוטה את אותו החיוך המזוייף הזה שכולם אוהבים.
אני מתה מבפנים כי אני יודעת שאתה לעולם לא תהיה שלי...
היינו כל כך קרובים למשהו טוב, ולמשהו אמיתי..
אבל אתה... מהפחד, נועצת באנשים הכי לא נכונים.
אז הוא אמר..אז מה עם הוא אמר?
אז אם אתה מקבל את הדברים של חבר שלך, ולא מוכן להקשיב לי, כנראה שאתה באמת לא ראוי לי..
אבל הכעס כל כך גדול..
והדמעות גדולות כפליים... וזולגות בלי סוף..
ואני רוצה רק לברוח מכאן, אלייך... כדי שתחבק אותי בידיים הגדולות שלך ותגיד לי שלא משנה מה, תמיד אצלך בשבט יותר טוב מאצלנו..
אני רוצה ללכת לידך ברחוב ולשלב את היד שלי בשלך ולדבר איתך על האישה האדאלית שאתה רואה לעצמך לכלה, ולדעת בעמקי ליבי שהיא שונה ממני בכל מובן אפשרי, אבל ליטוף אחד כבר ירכך לך את הפנטזיה..
ולדעת שאתה לא תטייל איתי בגשם למרות שהבטחת, ולדעת שאתה לא תרביץ לי כמו שהבטחת..
אז אולי אני מאמינה לכל אלו...
ואולי אני מעדיפה לוותר מאשר להילחם עלייך מחדש,
אבל תבין... אני פשוט לא מסוגלת.
אז אולי אני אוהבת, או אולי סתם מתגעגעת..
אבל מותק, אתה אצלי בראש.
3/>
אז החיוך הזה לא כל כך נחמד עכשיו, נכון?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
