Pieces of me

לפעמים, כל כך בא לי להרים אלייך טלפון.
להגיד, שהתגעגעתי.
להגיד שאני עוד חושבת, ועוד זוכרת.
לספר לך, שאני מנסה לתקן את העולם, בדיוק כמו שסיפרתי לך שאני מתכננת,
רק לחבק אותך חזק, ולהגיד לך שאני כל כך רוצה לחזור לשם.
אני עוד מנסה לעבד את כל מה שעברתי שם... אני מנסה להגיד לעצמי שאני מבינה,
אבל האמת היא שאני מרגישה שאני רק בהתחלה.
אני מרגישה שהשפיות היא ממני והלאה.
אני חושבת שאני בשלב של בדיקה, ובשלב של בחינה של החיים שלי.
אחרי כל התקופה הזאת, אני הבנתי כמה חשובים המעשים, לא פחות מהדיבורים.
אבל למה, כל כך קל לדבר וכל כך קשה לעשות?

אני כל כך מעריכה אותך על כל התקופה שהייתי לצידי...

בהתחלה בפגישה של אחת לשבוע, ולאחר מכן בשבוע שלם.

ללא ספק, אתה אחת הדמויות המשמעותיות שפגשתי בחיי עד כה.

אתה עשית בי שינוי מאוד משמעותי...

כמה הייתי רוצה לספר לך את זה...

מי היה מאמין שאני אגיע לימים שבהם אני חוזרת הביתה מהצופים ב22:00..
אבל היי, העשייה חשובה לי... אני מגיעה להשיגים שבחיים לא הייתי חולמת עליהם.
הלימודים בסדר. לא בראש סדר העדיפויות שלי כרגע, אבל הם בסדר.

הם לא על סף הזנחה או משהו- תודה לאל.
היום הייתה ריצה של בי''ס, שלשמחתי עברתי דיי בקלות בהתחשב באימונים שעשיתי בזמן האחרון
אחרי הנקע לא יצא לי לרוץ יותר מידי, ועכשיו כשהבראתי אני מנסה לחזור לתלם לאט לאט.

בינתיים הולך לא רע

וזהו... איי שם בתוך ליבי יש לא מעט סערות, אני מעדיפה להדחיק בינתיים, לכבות שריפות ...

כשיהיה זמן, נטפל כמו שצריך..

ובנתיים, אני מסתדרת, ואפילו מחייכת!

בשיעורי ציור... XD

מימין... בסמינר אומנות בלוחמי הגיטאות עם היפות שלי!

הולכת נגד הרוח