Pieces of me

אני צריכה חופש... אני צריכה משהו שירחיק אותי מפה.

משהו שיזכיר לי שיש עולם שם בחוץ,
שאפשר להתסדר בלי אמא, ובלי כסף, ושיש אנשים שחיים ככה כל יום.

אני לא יכולה להיות תלוייה, ולהתהפך בכל פעם שמשהו קורה..

אבל איך זה שכל דבר מטלטל אותי, וכל דבר מפרק אותי...

וכל דבר גורם לבכות, וכל דבר מכעיס..

אני רוצה חופש, כדי להבדיל בין עיקר לתפל,

ובעיקר, כדי להתרחק מכל זה..

מכל החרא שפה, ומכל הטוב שפה..

ולהתרגל למחשבה שאוטוטו באמת שאני לבד.

וללילה אחד יצאתי לחופשה מהמוות שלו.
יצאתי לגיחה באיזו מדשאה גדולה, עטויה שמלת כלה יפייפה ורעמת תלתלים...
עם אותו חיוך של פעם, ואותו איפור פשוט.

רצתי יחפה על הדשא הרטוב,

והנה אתה חיכית לי שם, עטוף בחליפה שחורה, חולצה לבנה מכופתרת ועניבה אדומה.

היידים שלך פרושות לקראתי .

ונישקת אותי, וחיבקת אותי, והיינו רק שנינו.

ואחרי שבועיים של סיוטים על מוות ודם,

התחתנתי.

התחתנתי באיזה חלום שולי אחד.

חלמתי על לילה ארוך שמלא בעונג והאהבה,

קמתי מאושרת, ומאוהבת מתמיד.

רק חבל, שאני לא יודעת במי.

אתן הולכות בכפר עם העיניים האדומות שלכן.
אדומות מאיפור שאתן אלרגיות אליו ולא ידעתן,

 כי החלטתן לבדוק אותובפעם הראשונה.

אתן קטנות, ומחייכות, וצוחקות לכן בתמימות כזאת.

העיניים שלכן משוחות באיילינר ברישול כמעט שלם,
והשפתיים שלכן בוהקות בצבע שאפילו לא השכלתן מספיק לדעת שלא מתאים לאף אחת.
אתן רוצות להיות בוגרות, להרגיש מהי אהבה, מהו מין ומהו מגע.

אל תמהרו ילדות שלי,
בעולם שלנו לא הכל איפור ואהבה.

גם המוות תופס את חלקו ביומיום שלנו, ותאמינו לנו, זה לא משהו ששווה לחכות לו.