falling out of love is hard, falling for betrayal is wort. broken hurt and broken trust i know...i know
זה כל כך מצחיק שכל פעם כשאני קוראת פוסט אחרי פוסט שלי אני פשוט נדהמת על רמת הטיפשות חח. טיפשי או לא זה פשוט מצחיק.
ווואו שנים לא כתבתי פוסט, חחח או הייתי במפגש ישראבלוג.
לפעמים אני מתגעגעת לתקופה הזאת, שהייתי מחכה לתגובות, פוסט צומי, שאלונים, בלוגים מזוייפים, רצון להיכנס לראשיים. לחיות פתאום בפוזה ולעבוד על
משהו קשה מעסיק את המוח שלך במה שיש בחוץ.
אני מתגעגעת לתקופה הזאת, שאתה אשכרה יושב מול המסך בבלוגים של אחרים ורוצה להיות הם.
אני זוכרת שכשהכרתי אותו חשבתי שאני אשנא אותו. דיברנו שעות ואפילו לא הייתה אווירה כזאת של נשיקה בדרך או מחשבות על דברים, היינו
חברים טובים כאלה.
אני זוכרת שהלכנו לים, וכשנפרדנו השפתיים נפגשו בטעות ומאז היינו ביחד. הכח של הגוף, של המוח זה מדהים כל פעם מחדש.
כשגרנו ביחד, והבאנו את פונצ'ה הביתה זאת הייתה תקופה מדהימה.
והוא הדהים אותי, כל פעם כשכעסתי עליו או הוא עליי, או שנינו אחד על השני, היינו יושבים מחובקים בנדנדה, מעשנים סיגריה
ולמרות כל הכעס היינו זה בזרועות זו. בלי דיבורים, בלי צחוקים. כועסים ובוכים אבל מאוחדים.
הוא היה מסתכל עליי שעות, לפעמים כשהייתי מתעוררת הייתי רואה אותו בוהה בי. "את כמו ציור".
כשזה נגמר, לא האמנתי שזה ייגמר. אבל זה נגמר.
הלב שלי המשיך הלאה, למרות שהתגעגעתי אני מודה.
החיים שלי המשיכו הלאה, נפלתי ותוך כדי תקומה הוא לא היה שם כדי לעודד אותי.
הוא לא שם כדי שאני אספר לו את הסוד הכי גדול בחיים שלי.
את האהבה אליו איבדתי, אני לא יודעת אם גם הוא.
אבל אני יודעת שזה כאב כשראיתי אותו מסתכל על אחרת כמו שהוא הסתכל עליי.
עכשיו, אחרי הכל אני מרשה לעצמי לחייך.
וללכת לישון.