מאז היומולדת קצת נעלמתי, ואני קודם כל מתנצלת על ההעדרות הקריאתית. הצצתי מדי פעם, אבל בקטנה, עם תגובית סמלית פה ושם, אבל לא באמת הצלחתי להביא את עצמי להיות פה באמת. ככה אני כשאני במצב רוח שפוף, מתנתקת.

המצברוח התחיל עוד לפני היומולדת, ורק ההיי הטבעי שנוחת עלי כל שנה בתאריך המיועד הצליח להוציא אותי קצת מזה. ותודה לאל שכך כי אם זה גם היה מחרב לי את היומולדת בכלל הייתי רוצחת מישהו. אבל מהיי של יומולדת באמת קשה להפיל אותי, אז לפחות זה.

אז מה בדיוק קרה שם? בגדול, הרבה לבטים.

כבר כמה חודשים שלא טוב לי בדירה. יש לי שכנים חדשים בקומה מעל, ומיומם הראשון בבניין הקיום שלהם הוא קיום רועש ולא מתחשב שמעיק עלי ברמות יומיות.

חובת גילוי נאות, יש לי רגישות חריגה לבאסים (bass). אין לי לזה הסבר, אבל בגדול אני רגישה יותר מבני תמותה רגילים למנעד הצלילים הנמוכים, הם מהדהדים לי בבפנוכו של האוזן ומשפיעים עלי פיזית. לרעה. ככה זה מאז שאני זוכרת את עצמי.

אין סייניג דאט, הפעם זה הגיע בשילוב עם שכנים סופר לא מתחשבים ואקסטרה לא נחמדים, והבאסים זה רק הדובדבן. חוץ מזה שיש להם מערכת שמע עוצמתית שבאסייה מהדהדים לי בסלון, יש להם נטייה לגרור רהיטים במקום להרים אותם, ומדי פעם הם מצ'פרים אותי בסשן קידוחים ודפיקות בשעות לא שעות. השיא היה בערב שישי שעבר, כשכולי שפוכה משיטוטיי יומהכיפור וחגיגות יומההולדת של יום האתמול, כשבשמונה בערב אני מוצאת את עצמי משוטטת ברחובות העיר כי לא יכלתי לשאת יותר את רעש הקידוחים והדפיקות. בסוף העניין נפתר בטלפון לוועד הבית שנשלח לדפוק על דלתם ולהעיר את תשומת ליבם לעובדה ששיפוצים בערב שישי אינם דוגמה לשכנות טובה, מה שפתר את העניין רגעית, ופיזר את שאר השיפוצים על פני יום השבת וכמה ימי חג בהמשך.

מבחינתי אותו ערב שישי לפני שבוע וקצת היה הקש. ההפרעות הנקודתיות היו רק חיזוק להבנה ששכנות טובה לא תצא מהם, ובשילוב עם רגישותי לבאסים הרבה נחת אני כבר לא אראה מהדירה. ואז הלבטים פרצו את כל הסכרים והורידו אותי ביגון למספר ימים מרוכזים של חוסר רגיעה נפשית, שפלות מצברוח, והרגשה כללית של ביעוס אטומי.

ובין היתר לא הצלחתי להביא את עצמי לכאן, מה שציער אותי ביותר כי דווקא היו לי מלא דברים כיפיים לחלוק. נסיעה דרומה ליומולדת של האחיינית, שיטוטי יומהכיפור, חגיגת יומההולדת רבת המשתתפים ששימחה אותי עד אין קץ, דוח נזק מעודכן מיומנו של הפוצ'ול המופרעול, ופגש ישרא טרי מהתנור שחתם חודש של חגים שבולו רובם ככולם עם האנשים המופלאים שהכרתי פה.

אז לפני הכל טעימת קודאקרום מרוכזת, ובסופה עדכון מפתיע על ההחלטה שחתמה סופית את לבטיי ושיפרה טוטאלית את מצב רוחי. ככה זה הבלוג שלי, הולמרק. לא מעיקה עליכם בסופים רעים.

* * * * *

את האחיינית הראשונה שלי קיבלתי במתנה חמישה ימים לפני יומולדת 32, ונפשי נקשרה בנפשה מרגע היוולדה. ואין כאן שמץ מליצות יתרה, מהרגע שהיא הוצאה מחדר הלידה ונחתה בזרועותי היה בינינו חיבור מדהים. אחותי טוענת שהנשמות שלנו קשורות כי אין לזה שום הסבר אחר. עד אותו הרגע לא היה ביני ובין ילדים שום חיבור, הם לא עשו לי את זה ואני לא עשיתי להם קוצ'י מוצ'י. מאותו הרגע, לא היה ניתן להפריד בינינו. בשלושת חודשיי חייה הראשונים, כשהיא לימדה אותנו את נפלאות הבכי הבלתי פוסק, אני הייתי המרגיע הלאומי, ושקע הצוואר שלי היה הממתק החביב עליה. כשהיא עברה לשלב המתקשר, כל פגישה איתי היתה מאירה את עינייה במבט של אושר צרוף, ומיותר לציין שהלב שלי הפך עיסה מתקתקה ואני הייתי שפחתה הנרצעת. עד גיל שנתיים היינו מחוברות אחת לשניה לווריד, ואחד הדברים הכי קשים בטיול האחרון היה הפרידה ממנה. יום אחד הגננת במעון שאלה את אחותי במה מדובר כי כל פעם שהיא מתחבאת מתחת לשמיכה ושואלים אותה איפה היא היא עונה "באוסטרליה".

כשחזרתי, כמעט שנה אחרי, לקח לנו קצת זמן לחזור לעצמנו, בכל זאת שנה בחייו של ילד זה כמו נצח, אבל החיבור המדהים אף פעם לא התנתק לגמרי. יש לה דמיון משפחתי לצד שלנו במשפחה, למרות שאחותי לא דומה לי בכלל. יש לה התנהגויות שלא קשורות בכלום לאף אחד מההורים שלה, והכי מזכירות אותי. פעם אפילו חלמנו חלום משותף, איי קיד יו נוט. וכל כמה שאני אוהבת מאוד את אחותה הקטנה, ושברור לי שאני אוהב את הבן דוד שיוולד להן ממש בקרוב, היא תמיד תהיה קצת יותר שלי מכולם.

השנה היומולדת שלה נפל על שבת, ואחותי אירגנה התכנסות חגיגית בחי-נגב של קיבוץ רביבים. העו"דית כפרעליה השאילה לי את רכבה הדנדש והמהמם, ונסעתי לכמה שעות לחגוג איתם. כבר אמרתי פה יותר מפעם אחת שנופי הדרום הם הנופים הכי מדהימים בעיני, וכל כמה שהנסיעה היתה ארוכה (חור הרביבים הזה שחבל על הזמן), התענגתי על כל דקת מרחבים חומים. אפילו ערימת קרטוני ירקות ריקים נראית ציורית על רקע החום האינסופי הזה.

החי נגב עצמו הוא מקום חביב אם כי קצת מדכא, בכל זאת לא עושה כזה טוב לראות חיות בר כלואות בכלובים. והיה שם שועלון אחד מתוק במיוחד שבא לרחרח כשהתקרבתי, לבדוק אם במקרה יש לי שקית נישנושים ביד, מהסוג שמחלקים לכל מבקר עם התשלום בכניסה. כשהוא ראה שבאתי בידיים ריקות הוא חזר לישון על המדף שלו.

* * * * *

היומולדת שלי, כזכור, נפל על יום הכיפורים. בלי קשר, יום כיפור בת"א זה יום אהוב עלי במיוחד. אני מתה על הקטע הזה של עיר ריקה מרכבים, והכי שווה בעיניי זה ללכת לראות את הכבישים הראשיים, ובעיקר את האיילון. השנה הלהבתי על הרעיון את המקסימנית, אשתו של הסטלן, ויחדיו צעדנו במרץ ממרכז העיר למחלף השלום. ירדנו לאיילון, הלכנו בו עד לה גארדייה, וחזרנו דרך העיר. היה ארוך יותר משתכננתי, היה מהיר יותר משתכננתי (המקסימנית צועדת בקצב רצחני שמפיל אפילו צעדנית לא איטית שכמוני), אבל היה כייף אמיתי.

האוירה על האיילון היתה חברותית במיוחד. כמעט כל מי שצעד לידנו, או עצר לרגע את האופניים כדי להצטלם, היה פתוח לפיטפוט קליל ומחויך. באיזשהו שלב הופיעה ניידת משטרה שעצרה ליד כל אחד מהצועדים לעדכן שבחמש יש לפנות את הכביש, וכשראינו שהצועדת שלפנינו מצלמת את השוטרים ביקשנו גם, והם הסכימו בחיוך. ככה זה יומכיפור תלאביבי, אפילו השוטרים במצב רוח טוב.

וכמובן שאי אפשר בלי תמונה מהכיכר, שבערב החג היתה עמוסה בטירוף בילדים ואופניים וסקייטבורדים וקרקינטים ורולר בליידס ומה לא, אבל ביום עצמו כבר היתה קצת יותר רייקנית ונינוחה.

* * * * *

במוצאי החג פצחתי בחגיגות ההולדת הרשמיות. כבר במהלך הכיפור קיבלתי כמה טלפוניי איחולים, ואחרי שנייה של היסוס החלטתי שלמרות כבדותו הדתית של היום אני עדיין מרשה לעצמי לצהול ולהתלהב ולקבל בשמחה כל טלפון מזלטוב משמח. כמו שאמרתי, יומולדת זה אצלי היי מטורף. לא מזיז לי שגדלתי בשנה, גיל בעיניי זה סוג של פיקצייה, ומבחינתי כל מה שהיום הזה אומר זה שיש יום בשנה שמוקדש כל כולו לי. וככזה, איך הוא יכול להיות משהו חוץ ממשמח?!

והשנה כפעליכם חגגתם איתי בנוכחות מהממת, והיה לי כייף אמיתי, ואני מתה עליכם מליון.

* * * * *

ערב אחרי היה הקטע המבעס עם השכנים, ומצב הרוח צנח חזרה. ויומיים אח"כ הפוצ'ול המופרעול, ברגע שובבות שהתעלה על כל רגעי שובבות העבר שלו, ריסק את מתקן ייבוש הכלים ואת רוב הכלים שאיתרע מזלם להתייבש עליו באותה העת. ולכמה שעות כבר החלטתי שאני מוותרת ומחפשת לו בית עם חצר כי אי אפשר עם כל המרץ הזה שאין לו איפה לפרוק, וכמובן שהמחשבה על פרידה ממנו לא תרמה לשיפפון הכללי.

* * * * *

מה שהכי עודד אותי, בכל התקופה המבעסת שעברה עלי בחודש חודשיים האחרונים, זה האנשים המדהימים שהכרתי כאן.

באופן הכי הולם, פתחתי את השנה החדשה בארוחה חגיגית עם מומו באירוחה של הפוסיה בביתה המהמם, שאף הגדילה ואירחה אותי גם ברובו של יום החג עצמו. אכלנו אוכל מצויין, שתינו יין משובח, ניגנו גיטרה ושרנו מלוא הגרון. בערב כיפור אירחה אותנו אסתי לערב בנות עם מיטב בישוליי הפרשסית האלילית. את ערב סוכות ביליתי עם זהותי באהבתנו המשותפת לפאזלים, וקינחנו בארוחה במיטב מסורת עדות אשכנז במסעדת בתיה הותיקה. בחוה"מ אירחתי אחה"צ ג'וס וידוני עם קיטקיט והקוטלת והפוסיה. ושלשום בערב חגגנו את סוף הקייץ על הגג המדהים של מומו כפרתנו. וזה  חוץ מכל התפגשויות הקפה התלאביביות הרגילות שכבר הפכו אצלנו לשגרה ברוכה.

כבר חזרנו ואמרנו את זה בהרבה הזדמנויות, ובלא מעט פוסטים, ובכל זאת זה מדהים אותי כל פעם מחדש. מומו נתנה לישרא מקום של כבוד בפוסט הבתים המקסים שלה, ואני מסכימה עם כל מילה. ואני ארשה לעצמי להסחף עוד רגע קט ברגשנות שתקפה אותי, ואגדיל ואומר שהדרך בה יצא שחגגתי את החגים השנה מסמלת בעיני את כמה שהאנשים שהכרתי פה הפכו לי למשפחה. איך קשרים וירטואלים הופכים לכאלו קשרי קירבה בעולם הלא וירטואלי, זר לא יבין. וזר גם יפספס המון המון אוכל טעים מעשה ידיהן וידהם של מיטב בשלני הוירטואליה. תענוג לחיך ולעין מה שהולך במפגשים האלו.

(קרדיט צילום שתי התמונות האחרונות שייך לקוקסט, שלקחה את מצלמתי הקטנטונת וקודם כל דאגה שיהיו לי כמה תמונות שלי מהערב, משהו שאני בד"כ שוכחת לבקש, וחוץ מזה הביאה אותה בכמה תקריבים צילומיים מהסוג המשובח)

* * * * *

אתמול בערב נפלה ההחלטה הסופית.

המצב המבעס עם השכנים התחיל את התהליך, ובמקביל, ואולי קצת עם קשר, ירדה לי ההתלהבות הראשונית מהכתיבה העיתונאית.

הכתיבה ככתיבה תמיד תשאר אהבה שלי, אבל הכתיבה העיתונאית, הצורך ליזום רעיונות לכתבות, הצורך לעמוד בתאריכי יעד, כל אלו התחילו קצת להעיק עלי. הבנתי שאם היה בוער לי בעצמות להיות עיתונאית הייתי אמורה להיות הרבה יותר חדורת מרץ ומוטיבציה לכתוב.

אותו כנ"ל עם הבירמון, מאז סיום העבודה בביסטרו וההחלטה לצאת להפסקה קצרה מהבירמון, החשק לחזור לא חזר. חיכיתי שהוא יחזור. חשבתי שתקופת בטלה קצרה זה כל מה שאצטרך. אח"כ חשבתי שזה הקייץ שעייף אותי ועם ההתקררות הברוכה יחזור לי החשק. והנה מצאתי את עצמי משוטטת בעיר בערבי סתיו נעימים ועדיין משוללת כל רצון להתייצב מחדש מאחורי ברז בירה עסיסית.

והדירה. שכל השנה האחרונה, כששאלו אותי למה אני לא נוסעת לעוד טיול ארוך, אמרתי שאני רוצה כרגע להיות בתל אביב ואיפה תיפול עלי עוד פעם דירה כזאת נוחה, גדולה, זולה בצורה שלא תאמן, באיזור מרכזי אבל שקט, בבניין שהתיידדתי בו עם חלק מהשכנים ומרגיש לי הכי בית (משהו שלא קרה לי באף דירה אחרת), ועם בעלת בית מקסימה שאוהבת אותי.

ובחודשים האחרונים, בעקבות השילוב הקטלני של הרגישות השמיעתית שלי עם השכנים החדשים מתגוברי הבאסים, כל קיסמה של הדירה הלך והתפוגג. ואתמול נפל לי סופית האסימון, אין כבר שום דבר שכובל אותי לכאן.

* * * * *

אז באמצע ינואר אני אורזת פקלעותי ונוסעת למרכז אמריקה.

התכנון (הראשוני, בכל זאת ההחלטה נפלה רק אתמול בערב) הוא לעזוב את הדירה בסוף נובמבר, לעבור לאמא לחודש וחצי, באמצע ינואר להצטרף לזהותי שטסה לחודש במקסיקו, ומשם להמשיך לבד לאן שיבוא לי כמה זמן שיבוא לי.

כמו שאני אוהבת, וואן וויי טיקט, ולטייל עד שיגמר הכסף או החשק, מה שיגמר קודם.

עכשיו מתחיל שלב התיכנונים המרגש. אין לי מושג וחצי מושג על מרכז אמריקה, אז בימים הקרובים אני אתייצב במטייל בסנטר לגמוע כל פיסת מידע אפשרית. יהיו לי גם כמה סידורים של עזיבת דירה, ניתוק משלל ספקיות אינטרנט וטלפונייה ושאר בירוקרטיות מעיקות, אבל זה בקטנה. אני כבר די מתורגלת בנוהל עזיבת הארץ להרבה זמן, ואני מוכנה נפשית לכמה מועקות מתחייבות. אבל בגדול, זה שלב מאוד כייפי, שלב התכנונים. והפעם, אני מקווה, ההוצאות יהיו אף פחותות מכרגיל כי רוב ציוד הטיולים שלי עדיין אצלי ושמיש.

אוווו.. אני כבר מרגישה את ההתרגשות מחלחלת לכל הנימים. מרכז אמריקה היר איי קאם! אה, סליחה, מרכז אמריקה יא ונגו!