והנה זה מתחיל. כל הסידורים, תכנונים, טלפונים, קניות, רשימות, מה לעשות עכשיו כשאני עדיין בעיר, מה לעשות אחרי המעבר דרומה, למיין לפני האריזה ולהעיף כמה שיותר, מה לארוז לתקופה ארוכה, מה לארוז בחפיף כי יפתח מחדש אצל אמא, המחאות נוסעים, רשיון בינלאומי, כרטיס אכסניות נוער, ביטוח נוסעים, לונלי פלאנט מקסיקו, לבדוק אם נעלי הטרקים עדיין נוחות לי, להוציא ויזה חדשה כי הנוכחית תפוג באמצע הטיול, תודה לאל לפחות הדרכון תקף עד 2016, ללכת לעירייה לברר על החוב המוזר ששלחו לי, לשנות כתובות חזרה למושב, לברר איזה חיסונים צריכה וכמה מראש, ספקית אינטרנט, כבלים, בזק, סלקום, אההההה...

* * * * *

כדי לא לשכוח שלתכנן טיול זה קודם כל כייף, דבר ראשון שעשיתי שבוע שעבר היה ללכת למטייל כמיטב המסורת על מנת לנבור בקלסרי המלצות המטיילים, תענוג שזכור לי מההכנות לכל אחד מטיולי העבר שלי.

וויק אפ אנד סמל דה אינטרנט!

אין יותר קלסרי מטיילים, בישרה לי המוכרת החביבה בחיוך של מאיפה-הגעת-עכשיו-יא-דינוזאורית, הכל עבר לאתר המטייל.

אני מודה, ליבי נכמר קלות. יש משהו עצוב בלא לראות דפים על גבי דפים כתובים בכתב יד מתלהב של תרמילאים שבעי נדודים ששמחים לחלוק את חוויותיהם והמלצותיהם עם תרמילאי העתיד של היבשת המדוברת. מסך מחשב מנוכר ומרצד הוא תחליף עלוב. אז כן, קידמה וזה, אבל עדיין. שלא לדבר על זה שהאתר של המטייל לא ממש נח.

מה שכן, עדיין קיים מתחם הישיבה המסורתי, ועדיין מתקיימות בו הרצאות, ובשאר הזמן אפשר לשבת שם ולעיין חופשי בספרי הטיולים שעל המדפים.

הלונלי העדכני של מקסיקו לא היה בנמצא אז הצצתי קצת במתורגם, ואח"כ קצת בזה של כל מרכז אמריקה, וכשראיתי את המחירים (160-190 ש"ח לספר) הסתפקתי בהצצה בלבד. כשחזרתי הביתה נכנסתי לאתר הפלא הבריטי, שגם שולח לארצנו את ספריו חינם אין כסף, ורכשתי את הלונלי של  מקסיקו, הכי מעודכן שיש (ספטמבר 2008), בקצת פחות מ-80 שחשחים.

ואם עד עכשיו לא עשיתם את זה - סמנו לכם את האתר במועדפים ואל תשכחו לבדוק בו כל פעם שאתם חושבים לקנות ספר בלועזית. עם ערכי הפאונד הצונחים והולכים זאת פשוט בדיחה של מחירים, והמשלוח חינם לכל העולם אז זה גם אחלה לשליחת מתנות.

* * * * *

כמתקפת נגד לכל התכנונים הגוף שלי החליט לצאת לחופשה ובימים האחרונים הייתי חולה מתה.

זה בסדר, הוא יודע שנתתי לעצמי עד ה-1 לנובמבר לדשדש. עד אז כל מה שאני עושה זה מבחינתי בונוס. חוץ מזה שבעזרת פלא ה-GSE, מתוגבר בחיזוקיות פורטה וכוסות על גבי כוסות של חליטות ג'ינג'ר-למון-האני, דווקא עבר יחסית בקלות. בשבת היה השיא, עד כדי כך שאפילו לא הצלחתי להביא את עצמי לצאת מהבית לעשות קניות ואילתרתי מרק מכמה בצלים, שני גזרים על סף תמותה, וגרגירי שעועית וחומוס של סנפרוסט מהקפאה. עם קצת רסק עגבניות ותבלינים זה סיפק את הסחורה. אתמול כבר אזרתי כוחות ויצאתי לשופינג זריז שסידר לי מצרכים למרק עוף מכובד, ואת העונה הראשונה של האנטומיה של גריי. היה מצויין.

* * * * *

היום כבר חזרו אלי כוחותי, ואחרי יקיצה מוקדמת להפליא מצאתי את עצמי פוסעת לבנק הדואר במרץ רב.

בשכונתי שלי קניתי טרוולר-צק'ס של דולרים אמריקאים, אלפיים חתיכות במחיר מבצע של 3.87 לאחת. סססאמק כמה שהדולר עלה בחודש האחרון. איפה הימים של 3.3 איפה, ולמה לא קניתי אז?! אה, כי לא היה לי את הכסף ממגדל שעוכב בכל צורה בירוקרטית אפשרית ובנוסף לעליה בשער הדולר גם ספגתי הפסדים של יותר משלושת אלפים שקל בגלל הירידות בבורסה. עזבו, סיפור לפוסט נפרד. בינתיים אני מחכה לשמוע ממחלקת תלונות הציבור שלהם, לראות בכמה אם בכלל יפצו אותי על ההפסד בגלל כל העיכובים.

אבל נחזור לטרוולרס.

בסניף השכונתי לא היו טרוולים של יורו או פאונד, וכיוון שלפחות את הירידה שלהם אני רוצה קצת לנצל, ביקשתי לברר איפה יש. הסתבר שפאונדים אין כרגע באף סניף (בעסה, עם השער הנמוך להפליא שלהם), אבל יורו יש גם יש בסניף שמרוחק כמה רחובות משם.

סבבה. כולי במרץ של היקיצה המוקדמת, צעדתי לכיוון הסניף האחר. בדרך עצרתי בבנק ומשכתי עוד מזומנים מהדלפק, אחרי שגיליתי שעברתי את מכסת המשיכות דרך כספומט. כמובן שהכל עניין של עמלות, אבל החלטתי ששווה לי לספוג עמלה קצת יותר גבוהה כדי להרוויח עוד כמה דולרים לפני שהקקה עובר את ה-4.

אז אחרי צעידה, בנק, צעידה, וקצת המתנה בסניף, התיישבתי מול הגברת החביבה וביקשתי בתור התחלה עוד 2000 דולר.

משהו בסכום שהיא ביקשה בתמורה לא הסתדר לי.

שלפתי את המחשבון שבנייד, חישבתי קלות, והופה, שער של 3.9. מה נהייה? אז זהו, שבזמן שעבר בין סניף לסניף הוא עלה! שכה יהיה לי טוב, עד כדי כך הוא לא יציב הזיבלון. ותגידו מה הביג דיל, כולה שלוש אגורות. אז זהו, שבסכומים האלו זה מתרגם לשישים שקל. כן כן.

אבל העדפתי לספוג את זה מאשר להמר שבזמן הקרוב הוא ירד. הלוואי, בדיוק בגלל זה אני כן מחכה ולא קונה הכל עכשיו, אבל יש לי הרגשה שהוא ימשיך לטפס לעבר ה-4, אז את הרוב קניתי עכשיו. אני אשאר עם האצבע על הדופק, ואם הוא ירד הרווחתי ואם לא אז לא. ככה זה, מהמרים.

ואז קניתי גם קצת יורו, שיהיה. פחות פרקטי למרכז אמריקה, אבל ככסף חירום זה בטוח יעזור (ערים גדולות, בנקים ראשיים, וכו), וחוץ מזה שעצירת הביניים שלי תהיה באירופה כי אין לי ויזה לארה"ב, אז יש מצב שבחזור אני אטעם קצת אירופה.

ומה זה התמונה פה למעלה? זה הטרוולרס החביבים שלי מתייבשים בסלון. ככה זה כשבדרך הביתה תופס אותך מבול של הלייף. אבל תיכף.

* * * * *

עכשיו הגיע תור בירורי הטיסות. וכל זה עוד לפני חצות היום, שתבינו איזה נמרצת ופרודוקטיבית הייתי.

בירורים אני קודם כל עושה באיסתא, שיהיה לי בסיס להשוואה. אני לא סטונדטית ולא צעירה, ככה שהרבה רווח מאיסתא אין לי, אבל זה נח, וזה בסנטר, ולטס פייס איט הם הכי מנוסים בדרישות המופרעות של תרמילאי ארצנו. הם יודעים שאתה רוצה כרטיס לשנה, הם יודעים שאתה קרוב לוודאי רוצה לחזור מיעד אחר, והם יודעים שאתה רוצה את הכי זול שיש בתנאים האלו.

בחוץ כבר התחיל הגשם, וכהכנה לחיכיון הצפוי במשרדים העמוסים תמיד של איסתא רכשתי לי כוס סחלב חם, שזה מבחינתי האינדיקציה האולטימטיבית שהחורף התחיל.

אז זהו שלא היה תור בשיט. כלום. נאדה. נטוש. שלוש סוכנות פנויות ורק מחכות שאני אבחר באחת מהן, אז שיתפתי פעולה עם הזריזה מכולן, שישר פנתה אלי והציעה עזרה, והתיישבתי מולה לבירורים.

וגם פה חיכתה לי הפתעה.

מסתבר שאין יותר סידור כזה לקנות כרטיס הלוך-חזור ואז להזדכות על החזור, כמו שעשיתי כשטסתי לפרו. יותר מזה, אין שום כרטיס במחיר נורמלי שמאפשר שינוי יעד חזרה. מה שכן, טיסה פנימית בתוך היבשת לא צפויה לעלות הרבה, אז אם מוצאים כרטיס הלוך-חזור מספיק זול, שווה לטוס חזרה למקסיקו בסוף הטיול.

סבבה, אני יכולה לחיות עם זה.

ואפילו מצאנו כרטיס ממש אטרקטיבי, עם עצירת ביניים אירופאית למאותגרי הויזה האמריקאית שכמותי, הלוך-חזור באמצע ינואר, עם אפשרות לשנות תאריך חזרה עד שנה מההלוך, והכל נראה יופי טופי.

אז אם אני מזמינה עכשיו, מתי אני צריכה לכרטס?

עוד שלושה ימים.

הא?!

אז זהו, שגם זה השתנה עם השנים. אין יותר להזמין היום תמורת 100$ דמי שיריון, ולכרטס קרוב למועד הטיסה. שלושה ימים מיום ההזמנה צריך לכרטס. שלושה ימים! ז"א שאם אני רוצה לשריין לי מקום בטיסה הזאת אני צריכה להחליט כבר עכשיו, חודשיים וחצי מראש, שזאת בוודאות הטיסה שאני רוצה. נון ריפנדבול. בלי התחרטויות.

אז ברור שזה יחכה לעוד קצת בירורים והשוואות, וקצת פחות מרחק מהתאריך המיועד.

* * * * *

בדרך חזרה הביתה הגשם הלך והתחזק, ואני הייתי מרוצה מעצמי שארזתי בתיק מטרייה.

ואז הוא התחזק עוד.

ועוד.

וכמה דקות לפני הבית הוא כבר היה מבול מטורף, והגעתי הביתה ספוגה עד לשד עצמותי כשחצי מטרייתי בידי. ככה זה כשקונים מטרייה בסופר בשלושעשרה שקל. אבל החזיקה את כל החורף שעבר, אז אין לי מה לבוא אליה בטענות.

אז עכשיו הנעליים, הגרביים, המכנסיים, הצעיף, הגופיה ששהצעיף הוריד עליה צבע, ואפילו התיק עצמו, מתייבשים כולם במקלחת, ותכולת התיק מתייבשת פה בסלון. הדרכון ורוב הטרוולרס ניצלו מפגעים רציניים, הטרוולרס של היורו ספגו רטיבות קצת יותר רצינית ונמרחו להם קצת הצבעים בפינה אחת. התקשרתי לאמריקן אקספרס להתייעץ, הגעתי בסופו של דבר לאיזשהו מרכז תמיכה בינלאומי, והגברת הנחמדה ביררה ואמרה שאם מספר הצ'ק והחתימה שלי לא נפגעו הם עדיין תקינים. שקוף שמעכשיו הם לא הולכים לשום מקום בלי להארז טוב טוב בניילון.

* * * * *

מה חשבתם, זאת חתיכת עוגה לעזוב את הארץ לטיול ארוך?! יאאאם בסידורים. אבל הכל טוב, כי בסוף יש טיול, ואין משמח מזה למי שנגוע בחיידק. פשוט צריך לדאוג שבין כל הסידורים המעיקים יהיו כל הזמן גם כמה כייפים. ואחד הדברים הכייפים זה לתכנן את ההתנהלות הצילומית בטיול.

אתם מכירים אותי, אני מצלמת כאילו אין מחר. ובטיול ארוך, שבמהלכו הגיוני להתקע הרבה זמן בלי חשמל ואינטרנט (נניח, בטרק), זה מחייב כמה תכנונים מראש כמו מספיק כרטיסי זיכרון, בטרייה או שתיים ספייר, ואופציות גיבוי תמונות.

בטיול הקודם טיילתי עם מצלמה שהפיקה תמונות בגודל חצי מגה פחות או יותר, אז גיבוי על CD-ים היה לגמרי פרקטי. הקטנטונת הנוכחית מפיקה תמונות הרבה יותר גדולות, משהו כמו ארבע, ארבע וחצי מגה בממוצע. מהנסיון שלי, גיבוי על DVD-ים זה לא מאוד אמין. לא יודעת למה, אבל הם נוטים להפוך ללא קריאים הרבה יותר מהר מ-CD-ים, ואני אם יש משהו שמלחיץ אותי זה לאבד את התמונות שלי, אז אין מצב שאני מסתכנת.

אז התחלתי לחשוב על דיסק קשיח חיצוני. יש לי אחד בבית, לגיבויים, אבל כל כמה שהוא מעוצב וחדשני הוא עדיין די גדול ומסורבל.

אז פישפשתי באינטרטנט וגיליתי שיש דיסקים קשיחים שמיועדים לניידות. מה שנקרא, פורטבל. ויותר מזה, יש כאלו שמיועדים לטיולים מטלטלים בתנאים לא תנאים. מה שנקרא, ראגד.

ואז נפלתי במקרה על מבחן ההשוואה הזה. אתם חייבים לראות את הסירטון כדי להאמין מה הם העבירו את הדיסקים האלו, ואיזו התעללות שרד המגניבון שהתמונה שלו פה בתחילת הפיסקה. בארור שאיך שסיימתי לצפות בסירטון הכרזתי ללא עוררין "כזה אני רוצה!".

ולשמחתי ידיד יקר בדיוק טס השבוע לארה"ב הברית, וכבר שלחתי לו לינק מפורט, ובתקווה הוא יביא לי שניים כאלו שיספקו את כל צרכיי הגיבוי שלי בטיול. אחח, פלאי הטכנולוגיה.

* * * * *

ועכשיו אני הולכת לקרוא קצת אצלכם כי שוב הזנחתי. בד"כ מחלה שמשאירה אותי שעות בבית דווקא מעודדת אצלי עודף זמן ישרא, אבל הפעם הייתי כל כך שפוכה שכל מה שרציתי זה או להתמגנט לתכניי הדיוידי, או לשקוע ב"לאכול, להתפלל, לאהוב" שאני קוראת עכשיו בהנאה רבה.

אבל חזר לי המרץ, ועם הגשם שבחוץ גם הכתה בי הנוסטלגיה. אוטוטו הבלוג בן שנתיים, וזכרונות ההתחלה השואבת והממכרת שזורים אצלי בחושך מוקדם וריח של גשם. ממש כמו עכשיו.