אני. שלא ידעתי מה זה האח הגדול עד לפני.. שבועיים שלושה? נו, כשדודה של שי מתה. זאת היתה הפעם הראשונה שלי. נשברתי, הרגשתי מנותקת תרבותית. קוקסט כתבה פרידמנים מתים, מישהו זרק באיזושהי שיחה "בובליל", ואני הרגשתי הכי קלולס בעולם.

אז הלכתי לחברים, התיישבתי מול המסך, וראיתי פרק. דווקא יצא דרמטי משהו, הפרק ההוא עם דודה של שי וההדחה שלו. לא מצאתי את עצמי משתעממת כמו שחששתי.

מה שכן, לא נתפסתי בהיסטריה. סבבה, עכשיו ידעתי מה זה, יופי.

* * * * *

אבל היה איזה ערב שרציתי לקפוץ לסטלן והמקסימנית, וכשהתקשרתי הם אמרו שהם יהיו בבית לאח הגדול, ויבואו חברים, אז בואי גם. אז באתי. והיה לי נחמד בצפייה החברותית, וקצת הצקתי עם שאלות של מתחילים (רגע, איך קוראים לזה? והוא מהחדשים או מהישנים?), אבל בגדול התנהגתי למופת. וגם התחלתי קצת להתעניין.

המסמר אחרון היה שלישי שעבר, בפגש צפייה חברתי תוסס. דווקא היה פרק משעמם רצח, אבל איכשהו דווקא בשלישי שעבר התנדפה סופית שארית הרציונליזציה שלי ופינתה את מקומה בתרועות וצלילים להסחפות מביישת אחר שאר האדם במדינתנו ההזויה.

לא שישר נפל לי האסימון, אבל במבט לאחור זה כנראה קרה אז.

* * * * *

אתמול ניצלתי את הביקור של אחותי והמשפוחה, או יותר נכון את הטנדר של גיסי, ונפרדתי לשלום ממסך ה-LCD האהוב עלי כה. שום דבר טרגי, הוא פשוט עבר לאחסון-תוך-כדי-שימוש בסלון של אמא. אבל למה חודש לפני פינוי הדירה? רשמית, ניצול ההזדמנות שהטנדר ממילא עשה דרכו לת"א וחזרה דרומה, ולא במיוחד לצורך המאורע. תכל'ס, כי הבנתי ששום דבר לא יתקדם בקצב הרצוי אם תהיה לי סדרה לברוח אליה בסוף כל יום.

אז באקט קצר וכואב נפרדתי ממנו לשלום. עכשיו מאות דיוידיי עומדים מבוישים על המדפים. בקרוב מאוד גם הם יפונו לאחסון אצל ידיד יקר ואחראי. אני יודעת שזה לא ידבר לאלו מביניכם שחסרים את גן האספנות, אבל קחו את המילה שלי בעניין, לא קל להפרד מאוסף אהוב. והפעם הפרידה אף כואבת מכרגיל, כי להפרד מהג'וסוורס לשנה..

אני מתנחמת בידיעה שיש כאן מי שיבין את קינתי.

* * * * *

אבל אפילו אני לא מסוגלת קולד טורקי, ואתמול בערב השתלט עלי הצורך להשתרע מול מסך מרצד. אז ניסיתי לנגן אנג'ל בדיוידי של המחשב אבל מסתבר שאי אפשר ככה סתם, בלי תוכנה מתאימה (כן נו, הייטקיסטית בלאי, כבר דיברנו על זה). ולא היה לי שום דבר צרוב מעניין במיוחד. אז הלכתי לאתר של האח הגדול והחלטתי לשבת לראות את הפרק הראשון. יאללה, אם כבר אני בעניין, אז אני כבר אראה איך הכל התחיל.

מסתבר שדי בעסה לראות את השידורים מהאינטרטנט. כל הזמן נתקע, ולהמון זמן. אז בערך באמצע נשברתי. אבל עד אז דווקא נהנתי. היו דברים שלא ידעתי. לא ידעתי שיוסי צורף לבית ברגע האחרון ובהפתעה, בלי שעינב תדע. אני חושבת שידעתי שליאון הגיע עם אח, די בטוחה שלא ידעתי שאח תאום. פעם ראשונה שמעתי על הריץ' ביץ' (קרן?) ונגעלתי מההייטקיסט השחצן ההומופוב שונא הערבים ההוא, ערן? והיו עוד כמה שלא הכרתי כי עד שהצטרפתי לעסק הם כבר עפו, אבל כמו שאמרתי באמצע נשברתי והלכתי למיטה עם "שתי שלגיות" (בלעתי אותו תוך לילה + בוקר ונהנתי מאוד).

* * * * *

מה שבטוח, אתמול בערב כבר הבנתי סופית שהתמכרתי.

אז היום בלי בושה חיפשתי לי איפה לראות, והתמזל מזלי והמומו המהממת פינקה אותי בטרמפ מהבית ושקשוקה אלילית. ואיך שנהננו מהפרק, חבל לכם על הזמן. חוויה מתקנת מהשעמומון של שלישי שעבר, צחקנו רבות ("יא וולי, נהייתי סתומה פה"), ומונית הכסף היתה יציאה לא רעה בכלל. כמו שמומו אמרה, ריאליטי פוגש ריאליטי.

אבל עזבו את כל זה,

שבו אם אתם עומדים,

הדקו חגורות,

כופפו ראש בין הברכיים והכנסו לתנוחת התרסקות.

.

..

סימסתי.

שכה יהיה לי טוב.

די, אמרתי אם כבר אז כבר. לזרום עם הקטע. ללכת עד הסוף.

ולהעיף כבר את הסוסון הזה שמביא לי את הגועל כל פעם שהוא מדבר.

מומו סירבה להשתתף בהסחפות, אבל ייעצה לי שמביו השתיים בטח לרנין יצביעו יותר, אז סימסתי לשיפרה.