הבטחתי לעצמי שבאריזות הנוכחיות אני עושה כמה שיותר סדר, מיונים, וזריקת דברים מיותרים. אתמול מילאתי את ההבטחה הזאת לעצמי בתחום הכי מעיק שיש, מסמכים וניירת. ישבתי על זה כמה שעות טובות ופשוט מיינתי הכל. חילקתי לקבוצות, סידרתי לפי תאריכים, זרקתי המון, ואת השאר הכנסתי לחוצצי ניילון שחלקם נכנסו לארגז שהולך היום לאחסון אצל אמא, וחלקם לקלסר שישאר אצל אחותי למקרה הצורך.

ואני רוצה להגיד לכם, כל כמה שזאת משימה מעיקה, וכל כמה שאני הכי לא מוניקה גלר ותמיד מקנאה בבחורות האלו שמצהירות שכשהם במצב רוח הם מנקות (כשאני במצב רוח רע הדירה שלי נראית כמו גסטהאוס הודי), להפתעתי ממש נהנתי לעשות את זה אתמול. אולי זאת פשוט תחושת הסיפוק שסוף סוף ישבתי ועשיתי את זה.

* * * * *

אני לא טובה בשיפוט ראשוני של אנשים חדשים, אף פעם לא הייתי. אחותי האמצעית, תנו לה כמה דקות עם מישהו והיא קרוב לוודאי תקלע בול למיהו ומה הוא. אני לעומת זאת הכי גרועה בזה שיש. אז אני משתדלת לצאת מנקודת הנחה בסיסית שכולם בסדר אלא אם כן הוכח אחרת, ומנסה לראות קודם כל את הטוב במי שמולי. אבל יש לי את הכמה דברים, הכי חיצוניים ושטחיים, שאם הם דומיננטים אצל מישהו הם ישר עושים לי אנטי. למשל השריטה העמוקה שלי עם אנשים שאוכלים ברעש ובפה פתוח. אני אשכרה מפתחת רתיעה פיזית מהסיטואציה.

וכמו שאמרתי באחת התגובות, אני חושבת שהאח הגדול הוא ניסוי חברתי עלינו לא פחות משהוא על הדיירים. ואני בניסוי הזה גיליתי שוב עד כמה הרושם הראשוני שלי מוטעה. בתור אחת שהתחילה את הצפייה בשלב מאוחר ופיספסה, למשל, את כל הווי ונסה, איתי היה נראה לי הכי חמוד ומתוק וטוב לב. לגמרי לא הבנתי למה כולם שונאים אותו רק בגלל שהם מספרים שהוא נתן לוונסה להתעלל בו ושהוא רכיכה חסרת עמוד שדרה. והנה, אתמול, מצאתי את עצמי ממש מתעבת אותו. אפס מאופס שיושב שם ונותן לשיפרה להלחם את כל המלחמות ולא אומר מילה. אפילו שחר עזר לה יותר ממנו, והוא כביכול בובליל אוריינטד.

מצד שני, קחו את שחר, שעד לפני שתיים שלוש תוכניות ממש דחה אותי פיזית, בדיוק בגלל השריטה שציינתי קודם. לא יכלתי לסבול את הבהמתיות שלו, את האכילה והדיבור תוך כדי, פה פתוח והכל. לא הצלחתי להסתכל מעבר לזה, מה שלא אומר המון דברים טובים עלי. כמו שאמרתי, שריטה. אבל לפחות האסימון התחיל ליפול לי כבר לפני שבוע. פתאום קלטתי שבהמה או לא, הוא בסה"כ בחור נחמד, ועם לב טוב, ועם ביצים לעמוד על מה שחשוב לו גם אם זה לא הולך בקו אחד עם הבבון הדיקטטורי וילדתו המתלהמת.

וכאן אני מגיעה לבובלילים, ששוב, גם בהם טעיתי. עינב נראתה לי חמודה. אמנם רועשת ומתלהמת, אבל היה בה משהו שובה וחמוד, וילדותי-פרינססי עם טוויסט עממי. ויוסי נתפס בעיני כשחקן מעולה, היחידי שממש מבין את המשחק ואיך לשחק. ואפילו היתה לי אליו פינה חמה בלב בשל גילו היחסית מופלג שדי מבודד אותו חברתית, וכמובן שכמו כולם נהנתי מהצחוקייה והשיגועים שבדיבור שלו.

אתמול כל זה עבר לי, כל מה שראיתי מולי זה אב ובת כוחניים, שתלטנים, דורסניים, ובעיקר מרושעים.

כן, שיפרה מתנשאת, ויש לה דיבור קצת מעצבן, והרבה פעמים אפשר מיד לקלוט מתי היא משחקת ולא אמיתית, אבל אולי זה גם מה שעם הזמן התחיל לדבר אלי. אולי זה מפחיד אותי כשמישהו מסוגל לשחק נון סטופ עשרים וארבע שבע.

וכן, היא גם רגישה מדי, ונפגעת מדי, ובוכה מדי, אבל היא פאקינג סובלת את האנשים האלו כבר שלושה חודשים, ובשבוע שחלף היה נראה שהיא נשארה די לבד במערכה. לאון, עם כל הכבוד, טוב בלנחם אותה, אבל לעזור לה הרבה הוא לא עוזר. ועל איתי האפס כבר דיברתי. והקטע עם היומולדת? לא לחגוג לה כי זה ישים יותר מדי פוקוס עליה? אני חושבת שבאותו הרגע נפל לי סופית האסימון שיוסי הוא לא דורבן אלא דוברמן. לא רואה מולו כלום חוץ מהמטרה, לא מעניין אותו שמדובר באנשים ושיש גבול לכמה קר ומגעיל אפשר להתנהג בשם המשחק, ובבסיסו הוא פשוט חרא של בן אדם.

אז נכון, בסה"כ מדובר בריאליטי. אבל אולי זה בדיוק העניין? שבסופו של יום, מדובר בריאליטי. לא משנה כמה זה מבוים, מונחה ע"י ההפקה, מניפולטיבי ומגמתי, מכל תוכניות הריאליטי זאת עדיין התוכנית שמספקת הכי הרבה בידוד מהשפעות, ומשקפת הכי טוב (בהשוואה לריאלטי אחרות) את האופי האמיתי של משתתפיה. ותוך כדי, גם את אופי מסמסייה.

אז אפשר להתווכח ולטעון שרק חתך אוכלוסיה מסוים נתפס לתוכניות שכאלו, ושזה מסביר למה יוסי בובליל מקבל תמיכה מטורפת שלא עולה בקנה מידה אחד עם אף מתמודד אחר. אתם יודעים מה, אני לא קונה את זה. לדעתי הרבה אנשים מהרבה שכבות גיל וחברה צופים בתוכנית, ולא מעט גם מסמסים, ואני כן חושבת שזה משקף משהו בחברה שלנו, ואני מאוד מסכימה עם מה שמומו כתבה ועם ההזדהות שלה עם הסיטואציה ששיפרה נמצאת בה.

ואני כבר סימסתי לשיפרה, ואולי אני אפילו אשקיע בה עוד שקל שניים. כי פתאום נורא בא לי שהבובלילים בחברתנו לא ינצחו. וכן, אני לא מדברת רק על האח הגדול.

* * * * *

הדודים המקסימים שלי בדרך אלי עם רכב גדול ועגלה לעשות לי נגלת העברות לאמא, בערב ידיד שלי מגיע לקחת לאחסון את דיוידיי היקרים לי מכל, ומחר הנמשושית תגיע לקחת את אלבומי היקרים לי לא פחות ואת אוסף המוזיקה שלי. ביחד עם אחותי האמצעית שתגיע בשישי הבא לאסוף אותי דרומה על פקלעותי ושאריות הדברים שעדיין לא ארזתי, ואבא שלי שהיה בארץ לברית של האחיין החדש (הפושפושן הקטנטון) ולקח כמה ארגזים לאחסון אצל סבא וסבתא, אני מרגישה שהייקום היה אלי חייכני במיוחד עם המעבר הלא פשוט הזה.

שלא יהיה ספק, ברור שביום יומיים האחרונים אני אלחץ בטירוף ואזכר באלף דברים שעדיין לא הספקתי, אבל בגדול אני מרגישה שאני דווקא מצליחה להתארגן על עצמי טוב מהרגיל, ושטפו טפו חמסה זה הולך להיות אחד המעברים היותר קלים בהיסטוריית חיי הלא סטטים בעליל.

וכיוון שלא בטוח שאני אעדכן עוד פעם לפני המעבר, אני כבר אכתוב כאן שב-22 לחודש אני נוסעת לעשרה ימי ויפאסנה ואהיה מנותקת מכל אינטרנט, סלולרי, או כל דרך תקשורת אחרת למשך עשרה ימים. עד אז אני עדיין כאן, וגם בכמה ימים שבין המעבר לויפאסנה אני בטח אבליח בתגובות, אבל האונלייניות שלי הולכת להצטמצם משמעותית בזמן הקרוב.

הופה, הדודים שלי הגיעו. גאדדה גו.