".. there's something different about the saltwater life.

One becomes floppy, like seawater, while at the same time agile, like an eel.

One becomes, I suppose, more like water itself."

Saltwater Buddha - A surfer's quest to find zen on the sea / Jaimal Yogis

* * *

שפעקס. בשבקין. דן מנו. זיקוקים בכרמיאל. היפה והחנון. פרומו. זוג חרדי בריאלטי. וואלה?! פקק בן, כבר 10 לא?, ימים. האוס עדיין תענוג. מילקי בשלוש שכבות והפעם בשירה. בתים מגניבים זה תנובה. נוטלה לארוחת בוקר. וואלה?! המספרים של הלוטו הפכו ליצורים מגניבים. מ.כוערת ממליצה על נתח שלם. אבל למה זה יותר טוב? כי זה עשוי מנתח שלם. וואלה? טימותי האטון ולינדזי בסדרה שלא הכרתי. אני מתגעגעת לבאפי.

שנה ושמונה לא ראיתי טלויזיה, חוץ מבמונדיאל.

שמונה חודשים ראיתי מקומות מגניבים, אנשים מכל המינים והצבעים, מכוניות משנות החמישים, ארטיזנאה בגרושים, פלאזות קולוניאליות, פירמידות מאיה, מפלים, הרי געש, פארטיות מטורפות ועשרות סוגי בירה, אמני רחוב שהפכו חברים, גיטרה, ספרדית, אוטובוסי פירסט קלאס קפואים. אוטובוסי תרנגולות לוהטים. חברים מכל העולם, חוויות אין ספור.

ואז שנה ראיתי גלים. חוץ מבמונדיאל.

כל היום הסתכלתי על גלים, יצאתי להאבק בהם, ואז חזרתי להסתכל עליהם. עצמתי עיניים, ראיתי גלים. קמתי עם הזריחה, לראות את הגלים. אחרי השנ"צ, להציץ על הגלים. אין לי כח לצאת כרגע, אבל אני הולכת לראות איך הגלים. החיים על שפת האוקיינוס הפסיפי. שנה. ים זמן, זמן ים.

החזרה למקצב המערבי קצת מוזרה.

לא פעם ראשונה שאני חוזרת, פעם רביעית. אבל הפעם זה שונה. אף פעם לא חזרתי אחרי שנה שלמה באותו מקום. אף פעם לא חזרתי גולשת. אף פעם לא חזרתי כל כך בריאה וכל כך רזה. אף פעם לא חזרתי אחרי חיים צמודי מים במשך כל כך הרבה זמן.

* * *

הרזון לא בא מהגלישה. לא רק.

לפני הגלישה, עוד בחודשי הטיול ה"רגיל", חליתי.

מסוג התחלואים שלא ממש אפשר לחלוק עם כולם..

טחורים, ופיסורה. למי שלא מכיר, שגם לא תזכו. תכלס, כאב תחת. מהסוג הכי גרוע, עם פצע ודם וזיהום ומה לא. בעיה כרונית שקיימת על אש נמוכה שנים, וצצה מדי פעם מחדש, אבל ביוני של השנה שעברה ההתקף היה חזק וארוך מהרגיל. ועוד במהלך טיול. גם פחות נח לטיפול, וגם די מנטרל (נסיעה של שמונה שעות מאנטיגוואה לסמוק שאמפיי? לא ממש אפשרי כרגע, תודה).

זה נמשך און אנד אוף, או יותר נכון קשה ופחות קשה, כארבעה חודשים. במהלכם המשכתי עוד קצת לטייל, ברגיעות שבין לבין, והגעתי לחוף הקסום באל סלבדור שעתיד היה להפוך לביתי.

אחרי שבוע המשכתי עם חברים, עוד קצת גוואטמלה, שלושה ימים הונדורס, וחזרה דרך כמה אתרים באל סלבדור. 

ונשארתי, כי אהבתי, בלי תוכניות תחומות זמן.

ובלי שום תכנון וואט סו אבר לנסות לגלוש. אהבתי להסתכל על הגולשים, גם במים וגם ביבשה, אבל אני?! לגלוש?! זה לא בשבילי זה.

אחרי כחודש וחצי, בדיוק כשהתלבטתי אם סוף סוף להמשיך הלאה בדרכי דרומה במורד היבשת, התנפלו עלי הכאבים. אחרים, לא מוכרים. לילה ראשון בגב האמצעי. לילה שני באזור המקביל בחלק הקדמי של הגוף.

טלפון לאמא.

תסמינים חד משמעיים של אבנים בכיס המרה.

הופה ני נה ניי ניי, מה עושים עכשיו?

הכל חלק מהתוכנית הגדולה של היקום מסתבר.

באותו היום קיבלתי המלצה על רופא הוליסטי מהעיר הגדולה שמגיע לכפר לטפל כשצריך.

הרמתי טלפון, קבענו לאותו היום, והתחלנו טיפול של שישה שבועות.

נורו-תראפיה, אם אני לא טועה. מזכיר דיקור, אבל קצת שונה. ותוכנית דיטוקס (ניקוי רעלים) קפדנית בליווי טיפות הומאופטיות. 

תזונה נטולת מוצרי חלב, מוצרי חיטה,שום דבר שמכיל סוכר (מעובד), שום בשר להוציא עוף, שום מאכלי ים להוציא דגים, ובלי שום חומרים משמרים צבעי מאכל כימיקלים ושאר מרעין.

עבד נהדר, הרגשתי מצויין, ואחרי השבוע הראשון זה אפילו לא היה כזה קשה.

אבל אצלי בראש זה היה זמני. טיפול חירום. שישה שבועות ונגמר.

הרופא הטוב ניסה לשכנע אותי שאני צריכה לאמץ את התזונה הזאת כדרך חיים, לא זבנג וגמרנו, אבל אני חשבתי שזה לא ממש ריאלי. אני? אוהבת החיים הטובים, הבירות והמזקל, השרימפסים והקונצ'ות, אני אהפוך לכליל הבריאות וההתנזרות?! לא באמת חשבתי שאני אוכל לדבוק בזה לאורך זמן. אבל בסדר, אני אנסה. אולי להפחית אם לא להתנזר.

שקוף שלאט לאט חזרתי לסורי. האמת, לא כזה לאט. די מהר חזרתי לאכול ולשתות הכל.

מה שכן, ביום שהחלטתי להתחייב לשהייה של עוד לפחות שישה שבועות שם, החלטתי לתת לגלישה צ'אנס.

והתמכרתי.

ונשארתי, רק בשביל הגלישה.

בינואר קפצתי לקוסטה ריקה לחודש (ויזה ראן) וחזרתי.

גלשתי, וחייתי את חיי החוף ההוללים. אלכוהול כמים, אוכל מכל טוב.

בחודש מאי חטפתי את הבום.

התקף טחורים ופיסורה מהקשים שבקשים. שבועיים של כאבים שלא יאומנו. שולי שלא יכלתי לשבת, בקושי יכלתי ללכת. בשלב מסוים ויתרתי על מוצקים וצרכתי נוזלים בלבד, הייתי מבועתת מהמחשבה של ללכת לשירותים. זוועה.

וזהו. זה מה שזה לקח.

אומרים שכאב הוא כלי צמיחה מעולה.

שכבתי במיטה, לא פעם בדמעות, ושיננתי לעצמי - תזכרי את הכאב הזה טוב טוב!

מאז, אין שום פיתוי. אין מאבק. בבת אחת נגמרה מלחמה של, המממ, עשרים ושמונה שנים? משהו כזה. מאז גיל ההתבגרות. ומי שעדיין זוכר אותי פה, מהתקופה לפני הנסיעה, גם חווה איתי חלק מהמאבק הזה.

עכשיו הכל שונה.

עכשיו זה כבר לא משהו ממש טעים ומנחם שממש בא לי וכוסאמו העולם.

עכשיו זה רעל.

טריגר לכאב כל כך נורא, לעינוי וניטרול ובושה. כן, אלוהים יודע למה, אבל טחורים זה מבייש. לא נעים לדבר על זה, לא נעים להתחיל להסביר מה זה, לא נעים. סובלים בשקט. וסובלים אחושילינג. וכמובן שזה רק תסמין, ביטוי חיצוני וכואב לבעיות פנימיות שהולכות ומחמירות, כשהתקף האבנים בכיס המרה משמש כנורת אזהרה ראשונה.

* * *

".. Basho, the seventeenth-century Zen monk and poet, said in haiku:

Mother I never knew

Every time I see the ocean

Every time"

Saltwater Buddha - A surfer's quest to find zen on the sea / Jaimal Yogis

* * *

ובמקביל לכל התהליך הזה התרחש פלא הגלישה.

להתחיל לגלוש חודש לפני יומולדת ארבעים.

זה סרט.

סרט טוב. אחד הכי טובים. אי שם למעלה ביחד עם הויפאסנה. פלאים משני חיים.

ואיך מילים יסבירו? לא יודעת. כנראה שלאט לאט, קצת פה קצת שם, יצופו סיפורי הגלישה ההתחלתיים וישתזרו בסיפורי הגלישה הנוכחיים.

כן כן, יש גלישה בארץ הקודש. לא הרבה, ולא להיט. אבל יש, וזה מה שחשוב. כי אחרי שנה של האוקיינוס כחלק בלתי נפרד מהחיים, הניתוק קשה.

אז כמו שאמרתי, זהו.

מאז מאי רשימת המגבלות הקולינריות, שנראתה לי כה בלתי ישימה לאורך זמן, הפכה לקו המנחה של חיי. נפל האסימון. פתאום הבנתי איזה נזק פנימי עשיתי לעצמי כל השנים, וכמה רעל הכנסתי אלי לגוף בלי חשבון. אין מה לעשות, סרטן זה איום מרוחק וערטילאי, שתודה לאל לא הגעתי למימושו. אבל חוסר יכולת ללכת לשירותים בלי לסבול מכאבים משתקים לפני, תוך כדי, והרבה אחרי, זה כבר כסף בבנק. זה כאן ועכשיו, והכי ממשי שיש.

* * *

Saltwater Buddha - A surfer's quest to find zen on the sea / Jaimal Yogis

ספר מופלא.

אני קוראת לו התנ"ך שלי. קראתי אותו שוב ושוב, מתענגת כל פעם מחדש.

אני ממש ממש רוצה שהוא יתורגם לעברית.

לילוש, יש מצב לקדם פרוייקטון כזה?

* * *

יש לי עוד המון לספר. אבל אני בהתארגנויות. בכאוס הרגוע של החזרה לארץ אחרי תקופה כל כך ארוכה.

אתם יודעים, עבודה, רכב, דירה, בלה בלה. ומפגשים, ומשפחה, וחברים. שמחה ושביזות מהולים זה בזה.

חזרה.

* * *

וגם לפה אני חוזרת.

כמו בחיים הא-וירטואליים, גם פה אני מניחה שהרבה השתנה. בכל זאת כמעט שנתיים.

לאט לאט, הכל יסתדר חזרה למרקם עדין של חיים חדשים, שגרה חדשה, ישן ומוכר שהשתנה, עם חדש ומרגש שעדיין לא נחלם. הכל יהיה טוב.

כייף לחזור.

התגעגעתי.

אוהבת אתכם המון.