ושוב זה קורה, היא יודעת.

המבט בעיניים, ניצוץ התעניינות. הוא מחייך מדי פעם, מגניב מבט תוך כדי. הם מדברים, מעט. הוא לא מרבה בדיבור. היא, כמו תמיד, מדברת, צוחקת, מעשנת, שותה. כולם מסביב חברים שלה, ואלו שלא, יהיו בקרוב. כזאת היא, חברותית, בלי להתאמץ, בלי להתכוון. אוהבת אנשים, לא מפחדת לפתוח בשיחה, לא מפחדת להפגין חיבה.

רק לא אליו. איתו היא נזהרת, שלא יבהל, שלא תרעיף מדי, שלא ינחש. אבל את המעט שהוא נותן היא צורכת בשקיקה, מפרשת כל מבט, נוצרת כל חיוך.

בבוקר היא יורדת מהחדר, מעיפה מבט אגבי לראות אם הוא כבר שם. מחסירה פעימה למראהו, ומיד מתרעמת. על עצמה, ועל כמה שהיא מתלהבת. עליו, ועל כמה שהוא מרוחק. ברוב הבקרים היא מצליחה להוציא ממנו חיוך, בקלילות, כבדרך אגב. לפעמים לא, כשהוא טרוד מהרגיל, או סתם מצוברח. היא תמיד מראה לו איך היא לוקחת את זה בקלות, ונשברת עוד קצת מבפנים.

הימים שלה מדהימים. המקום שהפך לה לבית, החבורה שכאילו היתה שלה שנים. נינוחות לא אופינית שורה עליה. רק מדי פעם היא זורקת מבט לראות אם הרכב שלו מתקרב. לפעמים הוא מסיים מוקדם. לפעמים הוא מצטרף אליהם. מעשן, מחייך. זורק משפט או שניים, אבל רוב הזמן שקט. כשהוא שם היא רוצה להיות אחרת, שקטה יתר, פחות משתלבת. אולי אז הוא ייפתח אליה קצת יותר. כשהוא קם והולך חסרונו שוב ממלא אותה.

והיא יודעת, היא דנה עצמה לכאב. לכודה במסגרות שקבעה לעצמה, היא לעולם לא תאמר לו. פעם אחת בחייה העיזה, ומרוב שהיתה מבוהלת לא ידעה לנסוך תחכום וקלילות, דיברה בכנות והרסה כל סיכוי. מאז נשבעה שלעולם לא שוב.

כשעוברים הימים ללא שינוי הכעס נבנה בתוכה. היא עייפה מלרצות. היא מותשת מהלבד.

ערב אחד היא לא יכולה יותר, לא מוצאת ניחם במקום ובאנשים, היא צועדת לחוף לבדה. מתיישבת על החול. היא לא בוכה. היא אף פעם לא בוכה כשכואב. היא כועסת. היא זועמת. היא צורחת על השמים בלי קול. מטיחה אגרופים ביקום. שונאת אותו, שונאת את כל אלו לפניו שלא ידעו, שונאת את ההוא שכן ידע ולא העז, שונאת את הצורך לא להיות לבד, שונאת את עצמה.

כשהיא חוזרת לחדר היא מרגישה שונה. משהו בה התרוקן. הכעס התחלף בעצב, ועכשיו היא יכולה לבכות. ולהרדם. מחר היא תקבע סופית את תאריך החזרה. היא יודעת שנגמר לה.

בשבוע האחרון שלה היא פוגשת חבר של בעלי המקום שהגיע לכמה ימים ומתיידדת איתו. הוא נחמד. הוא לא הטעם שלה אבל היא קולטת שהוא מתעניין, והיא זורמת עם זה. הכל כל כך קל איתו, הכל מרגיש נכון, ובלילה השני הם כבר ביחד. שניהם יודעים שהיא עוזבת, וזמנם ביחד חף מציפיות. היא אוהבת את הפשטות שלו. איש של הטבע, ילד נצחי. ברגע קסום אחד הוא נאנח ואומר "אני כ"כ אוהב כשאת נוגעת בי ככה", והיא מופתעת. עד שלא אמר לא שמה לב ליד שלה על העורף שלו, מלטפת.

והיא יודעת למה הוא שם. זה לא במקרה. הוא המלאך השומר שלה. הוא בא כדי להזכיר לה שיש דבר כזה אהבה.

*

Spinning, laughing, dancing to

her favorite song

A little girl with nothing wrong

is all alone

Eyes wide open

Always hoping for the sun

And she'll sing her song to anyone

that comes along

Fragile as a leaf in autumn

Just fallin' to the ground

Without a sound

Crooked little smile on her face

Tells a tale of grace

That's all her own

Spining, laughing, dancing to her

favorite song

A little girl with nothing wrong

And she's all alone