אני שונאת ויכוחים פוליטיים. באמת באמת. אני לא מאמינה שמישהו מצליח לשכנע מישהו אחר במשהו שהמישהו האחר לא מאמין בו. וכל אחד מאמין בשלו בשיא הלהט, וכגודל הלהט כן גודל הרתיעה שלי. וזה ממש לא חשוב לאיזה צד הלהט הזה מופנה.

אני לא שמאלנית יפת נפש. אני לא ימנית יפת נפש. אני לא יפת נפש. אני מאוד ריאליסטית, שתי רגליים על הקרקע, יודעת שקרקע ודת ושאר ירקות יכולים להוציא את הגרוע מכל בבני אדם, ופוליטיקה וכסף, ומושחתים נמאסתם, ושנאת אחים, ושנאת חינם. מכירה את הכל, מסתכלת למציאות בפרצוף.

פלסטינית בת 57. אתם יודעים מה, זה שובר אותי יותר מכל ידיעה מזעזעת אחרת שקראתי לאחרונה.

רבאק. אמא שלי. כמעט, שנה וקצת פחות. מספיק קרוב. לא מצליחה לדמיין אפילו את הסיטואציה בה אני קמה יום אחד ואמא שלי חוגרת חגורת נפץ והולכת להתפוצץ על חיילים, או אזרחים, או מה שזה לא יהיה שהיה בתכנון.

כמה יאוש, כמה זוועות, כמה כעס צריך שיהיה לה, לאמא שלי, כדי שהיא תעשה דבר כזה?

אולי אני כן יפת נפש.

אני מה זה טובה בלהתעלם ממה שקורה, לרפרף על ynet בשניה שלוקח לי ללחוץ מועדפים->בלוג->הבלוג שלי, לטמון את ראשי בבועת היומיום.

אבל לרגע קט הצלחתי, בלי שרציתי בכלל, לדמיין את עצמי במקומם. לא ממש, בינינו, לא נראה לי שאפשר. אבל הכי קרוב שהצלחתי עד היום.

פתאום אני הילדה של הפלסטינית הזאת, ואולי אני יודעת מראש מה היא מתכננת להיום, ואולי אני מקבלת את הידיעה הקשה בהפתעה גמורה. ואני פותחת ynet (אולי אני ילדה פלסטינית מבית טוב, ואפילו יש לנו מחשב) ורואה תמונה של אמא שלי לבושה כמו שאהיד ומחזיקה נשק.

מה יהיה?