יש לציין שזה חלק שהתפתח אצלי פחות. עד היום האוסף הנכבד שלי הוא ברובו לועזי. לא מתוך פרנציפ, חלילה, פשוט ככה יצא. את רוב ההתפתחות המוסיקלית שלי עשיתי עם תוצרת חוץ.

עכשיו כשסיימתי להתנצל, הנה המשלנו שהשפיעו עלי הכי הרבה:

1. כוורת - פוגי בפיתה

בשבילי כבר הם סוג של ביטלס. ולא, אל תקפצו, אני לא משווה אותם מוסיקלית, אני מדברת על האפקט האישי. במוסיקה העברית, הם היו המשפיעים הראשונים המשמעותיים שלי. אני חושבת שמתי שהוא בסוף שנות השבעים גיליתי אותם. כמובן שאת הלהיטים הכרתי, אבל הכרות אינטימית עם תקליט ספציפי (שזה שמיים וארץ מלהכיר שיר פה שיר שם) עשיתי לראשונה עם פוגי בפיתה. המקורי, לא מה שיצא אח"כ על cd עם "בונוסים".

משה כן, משה לא. אוכל ת'ציפורניים. אולי תשים לי קצת סוכר בתווווווווו, אוהווווווו, אוהווווו, אוהוהוהוהוהוווווך, האאאאאאאאא תה!

וכשתצא להפסקה לה-כה או-דה!

לא גאונות?

2. שלמה ארצי - בצוותא

לא, ויסלחו כל המעריצות, לא גרסת הגמד המזדקן שמקפץ על הבמות ושר על ג'ינסים ומטוסי קרב. שלמה ארצי של פעם, ירון זהבי, מתישב על כסא, הוא והגיטרה, ושר. לחנים שנוגעים עם מילים קסומות.

מתישהו בסוף שנות ה-70, או אולי ממש בהתחלה של ה-80, ראיתי אותו בהופעה במושב שדות, בפתחת רפיח. גם של פעם. זאת שהחזרנו. למרות גילי הצעיר דאז, וזכרוני העלוב דהיום, אני זוכרת את החוויה. אני זוכרת אותו על הבמה. אני זוכרת אותנו שרים איתו נה, נהנהנהנה נה. ביחד. כאילו הוא אחד מהחברה ששלף גיטרה והתחיל לנגן מסביב למדורה.

שנים רבות אח"כ ראיתי אותו באחת מהמגה-הופעות העכשויות שלו. עם כל הרעש, והאורות, והזמרות ליווי, והמעריצות, והג'ינס. אין מה לעשות, בשבילי הוא הלך מתישהו לאיבוד.

(מה קורה לי היום עם אירוויזיונים?)

3. אהוד בנאי - קרוב

בואו נבהיר משהו. אנחנו במספר 3 מסיבות כרונולוגיות בלבד. יותר נח לי לעבור בראש על אלו שהשפיעו עלי לפי השנים. אבל מכל בחינה אחרת, בלי יוצא מן הכלל, אהוד הוא מספר אחד אצלי. תמיד יהיה. מסיבה לא ברורה, לאהוד נתפסתי רק ב"קרוב". את הראשון שלו שמעתי פה ושם, אבל עוד לא נפל לי האסימון. ב"קרוב" הוא נפל, אחושילינג נפל. התאהבתי אהבת אמת.

אח"כ כבר ברור שהשלמתי חוסרים, וגם את הפליטים אני אוהבת בכל ליבי. וכשהגיע השלישי גם אליו התחברתי. אהוד בנאי בשבילי הוא הישראליות השורשית, המזרחית משהו, צד בצד עם הכאן והעכשיו הרוקיסטי. הוא פלורנטין צד בצד עם רחוב האגס אחד. הוא הופעה בצוותא, באינטימיות, צד בצד עם הופעה במדבר יהודה עם אלפים. ולמרות שהחדשים שלו פחות מדברים אלי, ושלא כמו בסעיף הקודם, להופעות שלו אני שמחה ללכת עד היום. אוהבת לשמוע אותו שר, אוהבת לשמוע אותו מספר, אוהבת אותו. מתה עליו. חולה עליו. כפרה'עליך אהוד!

4. יהודית רביץ ושלום חנוך

זה לא שם של אלבום (אבל יכל להיות פיצוץ, לא?), אבל יהודית ושלום הם בעיניי הזוג המלכותי של הרוק הישראלי. החיבור שלי אליהם היה ג'נרי יותר מאשר עם שלמה ארצי ואהוד בנאי. פחות התחברתי לתקליט ספציפי, יותר אליהם כיוצרים ופרפורמרים. היתה לי קלטת אוסף של יהודית רביץ (ארבע לפנות בוקר? לא סגורה על השם), ושנים אח"כ קניתי את הדיסק של באה מאהבה, והיה לי את חתונה לבנה ומחכים למשיח, אבל זה לא היה הקטע. איתם זה היה יותר קטע של הופעות. מתי שרק יכלתי הלכתי לראות אותם. ארץ טרופית יפה, שלום חנוך בצמח, מה שיצא. אבל הם עוד פיסת היסטוריה בפאזל הצמיחה המוסיקלית שלי, והם שם מהשנים הראשונות.

5. אריק סיני - צל כבד

עוד יציאה נוסטלגית שקשה לי למקם בנקודה מדויקת בזמן. מתי שהוא, לא מאוחר מאוד, גיליתי את אריק סיני. המקצבים הקלילים תפסו אותי. המילים הפשוטות, אבל בכל זאת עם קצת תחכום. אבל קליל. ורומנטיקה. ונוסטלגיה ארצישראלית. והכל בקלילות. 

עד היום זאת ההרגשה שאני מקבלת כשאני שומעת את אחד השירים האלו, קלילות קיומית.

6. אבטיפוס - מה החזאי מבין

שנות ה-90 הביאו איתם את מה שאני קוראת לו (לעצמי, בראש!) עידן הגראנג' הישראלי. לא באמת קשור לגראנג' מבחינת סגנון, אבל אולי זה מתחבר לי כי זאת המקבילה הלועזית באותן השנים, וכי מדובר בעיקר בלהקות ולא ביוצרים בודדים. אני והאסוציאציות שלי. יש כאן את איפה הילד עם זמן סוכר, את מופע הארנבות, את מוניקה סקס עם פצעים ונשיקות. כל אחד תפס מקום של כבוד באוזניים שלי. אז למה אבטיפוס בטייטל? כי עם אבטיפוס יש לי גם סיפור קטן.

כשהם רק התחילו להתפרסם, ממש ממש בהתחלה, הם באו לקיבוץ שלנו לעשות הופעת חימום. בחינם, לפני שהם יוצאים לדרך בצורה רשמית. ידעתי בגדול מי הם, יש מצב שאפילו שמעתי את בוקר טוב עולם ברדיו פעם פעמיים. הלכתי. בכל זאת, קיבוץ, זה לא שהיו עוד אלטרנטיבות באותו הערב. מה זה הם תפסו אותי בהפתעה. משהו בהופעה שלהם, משהו בכריזמה של הסולן. משהו בפשטות של השירים. היה לי ברור שאת הדיסק הזה אני קונה!

אז הם, אצלי בראש, מסמלים את כל קבוצת להקות הניינטיז המשובחות שהזכרתי. כייף של מוסיקה היתה אז.

* לא חזק היוטיוב הזה בחומר מקומי... 

מה שכן, במקרה נפלתי על זה, ונזכרתי שלילי הקדישה לפוסי חיבוקים חינם מחו"ל. אז אני מקדישה לה תוצרת הארץ.

7. כנסיית השכל - דברים בלחש

תכל'ס, הדיסק הזה מסווג אצלי עם כל החברה מהסעיף הקודם. אז קצת התלבטתי. אבל יש בו משהו יוצא דופן בעיניי. התחברתי אליו ממקום שונה. מוסיקה של לילה, מוסיקה מכשפת, מפתה, מסתורית. לא יודעת, פשוט שונה. אז יאללה, עשיתי לו כבוד יחידים ונתתי לו בסעיף.

(לא מ"דברים בלחש" לצערי, אבל זה מה היה)

8. פוליאנה פראנק - אין לבחור

תקופת קורס הקצינות שלי היתה באופן מפתיע תקופה של התחברות לצד הנשי. של האוכלוסיה, לא שלי. פתאום היתה לי חבורה של חברות, בנות! מאוד יוצא דופן. אז נכון, בנות קוליות, מאגניבות, שיש בהן קצת יותר מדיבורים על קניות ואיפור ובחורים (נו מה, ברור שהיתה לי סטיגמה בראש), אבל גם, גם על הדברים האלו. ושם, איתן, שמעתי לראשונה את פוליאנה. זיוה תמיד יזכיר לי את המסדרונות של הבניין שלנו בבה"ד 12. ואת החבורה המאגניבה, שהתמוססה לאיטה אחרי הקורס.

ובנוסף, פוליאנה מסמלת אצלי את תחילת ההיפתחות שלי ליוצרות ישראליות. אתי אנקרי עם רואה לך בעיניים ורונית שחר עם שלום לתמימות היו השתיים העיקריות אצלי, מלבדה.

(כשאין בנמצא, האסוציאציות נכנסות ובגדול)

9. קצת אחר

והגענו לאוספים. ויש לי בסקשן הישראלי כמה וכמה שאני אוהבת ומתחברת אליהם כאלבומים לכל דבר. ישות עצמאית שעומדת בפני עצמה, גם אם את השירים הבודדים אפשר למצוא באלבומים אחרים. קצת אחר הוא הראשון, הותיק מכולם, אצלי בהיסטוריית השמיעה. אח"כ באו שירה בלי ציבור של יהונתן גפן, הכבש השישעשר האלמותי, נענע אוסף מספר אחד, והעיקר זה הרומנטיקה.

10. בציר טוב

בציר טוב מסמל אצלי את כל הלהקות והאמנים הישראלים ש"פיספסתי". אלו שהתחברתי אליהם בגיל מאוחר יחסית, כמו בציר טוב, כמו משינה עם העמותה לחקר התמותה, ואלו שמעולם לא עברו אצלי את סף הלהיטים. החברים של נטשה, ערן צור, מאיר אריאל, נורית גלרון. ישנים וישנים פחות, לכל אמן/להקה כאלו יש את כל התכונות הנכונות, אלא שזה פשוט לא קרה. אבל בדיוק בגלל זה בציר טוב מסמל לי אותם, כי יש לי קטע של הצתות מאוחרות. פתאום, בלי סיבה, יש קליק, ואני מתחברת. וזה משהו שקרה לי עם בציר טוב לפני כמה שנים, ואולי יקרה לי בעתיד עם כל אחד מהאחרים.

אז יש למה לצפות.

עריכה מאוחרת

נוטל הזכיר לי (בעקיפין), והאמת שאני די בהלם ששכחתי, את התוספת החדשה ביותר לאהבות המקומיות שלי.

הם בשטח כבר הרבה שנים, אבל הפעם ההצתה המאוחרת שלי היא סמי-לגיטימית. אם לא היית מהמעריצים השרופים שהלכו איתם לכל הופעה, או אם לא הכרת כאלו, הגיוני שלא שמעת עליהם.

אני מדברת על היהודים כמובן.

הקטע הוא שלי דווקא יצא להכיר, מעריצים שלהם. בטיול בדרום אמריקה. ואפילו הקשבתי קצת ומצא חן בעיניי. אבל אז הייתי בראש אחר, הייתי מאוד מחוברת למוסיקה מקומית, פחות התאים לי לשמוע מוסיקה ישראלית.

וכשחזרתי קצת שכחתי מזה.

ואז יצא DVD ההופעה. ובאיכות טובה, ובמהדורה כפולה, ועם הרבה תוספות. נו, אספנית שכמוני, את זה כבר לא פיספסתי.

אז קניתי אותו.

אבל עדיין, תקופה ארוכה הוא ישב על המדף.

פתאום, לפני כשנה, החלטתי לשים אותו בנגן. ומאז הוא לא יצא משם תקופה מאוד ארוכה. נתפסתי. לגמרי. ולא ברור לי איך זה לא קרה קודם.

אז עכשיו שני ה-cd-ים הראשונים שלהם הם חלק מהאוסף שלי, ואני שומעת אותם המון, ומתה עליהם.

רספקט.