And the heat is rising, rising slowly

ביומיים האחרונים החלטתי לתת מנוחה לג'אק ובמקומו Dusk של The The מתנגן לי בנסיעות ל ומהעבודה.

Dusk הוא אלבום מופלא בעיניי. הוא מתחבר לי ללילה, ליצרים, לתהומות של הנפש, לבדידות, לנשמות תועות שמחפשות הצלה, ללונדון, למוות, לחיים. הכרתי אותו לראשונה מתישהוא באמצע-סוף שנות התשעים וישר התחברתי אליו. טחינה היסטרית של ימים על גבי ימים. המוסיקה הילכה עלי קסם, המילים היפנטו אותי.

היום הוא מהאלבומים האלו שפעם בכמה זמן אני פתאום נזכרת בהם, לא תמיד מסיבה ברורה, ואז יש לי כמה ימים של התענגות מחודשת.

נראה לי שהפעם זה בזכות האזכור של slow emotion replay בפוסט של עידן אלתרמן (ש"גיליתי" תודות לדרוריתה). עידן הזכיר את המפוחית וישר זה התנגן לי בראש. מכאן זה כבר היה מתבקש שבבוקר למחרת Dusk התנגן לי בדרך לעבודה.

And we look up to the stars

And we reach out & pray

To a deaf, dumb & blind God who never explains

כל פעם שהתאהבתי במישהו לא מושג, התאהבות טוטאלית, אובססיבית, שטרפה לי את הנשמה ולא הרפתה, הזדהתי עם קטע הפתיחה של האלבום המצויין הזה. ובאופן מוזר התעודדתי מנימת הסיום שלו, שמבטיחה שברגע שמושא ההשתוקקות יושג הנפש תפסיק להשתוקק אליו. כשאתה כולך בתוך ההשתוקקות זאת דווקא מחשבה מעודדת.

Have you ever wanted something so badly

that it possessed your body & your soul

through the night & through the day

until you finally get it

And then you realise that it wasn't what you wanted after all

And then those selfsame sickly little thoughts now go & attach themselves to something

....or somebody

....new

And the whole goddamn thing starts all over again

השבוע היו שני פוסטים לא קשורים, בשני בלוגים שונים, שכל אחד בדרכו לקח אותי לזכרונות שקשורים להתמודדות עם מוות של מישהו קרוב. יש רבדים על גבי רבדים של תחושות, התנסויות והתמודדיות שבאות עם סיטואציה כזאת. מצער ככל שיהיה, זה באמת מסוג הדברים שאי אפשר באמת להבין עד שלא חווים אותם. עד היום אני מרגישה נח לדבר על זה בחופשיות רק עם מי שעבר התנסות דומה. אני תמיד מסבירה שאין לי בעיה לדבר על זה, פשוט לא נעים לי להעמיד את מי שמולי במצב לא נח, מה שבדרך כלל קורה אם הנ"ל לא עבר משהו דומה בעצמו. אפקט נוסף שלפעמים מושג הוא היכולת לראות גם את הטוב שיצא מזה. ולפעמים המון טוב יוצא מכל הקושי הזה.

מאט ג'ונסון בקולו המכשף יודע להפוך אף את הבנאלי שבמשפטים להכי נכון, הכי אמיתי והכי חודר ללב שיש.

But, awoken by grief, our spirits speak

How could you believe that the life within the seed

that grew arms that reached

And a heart that beat

And lips that smiled

And eyes that cried

?Could ever die

Save me, Save me, Save me

Save me, Save me, Save me

The candles are lit. The curtains are drawn

There's still no sign of rain nor dawn

Our lips touch. Our limbs entwine

But the ghosts that haunt me won't leave my mind

Save me, Save me, Save me

Save me, Save me, from myself

One sin leads to another one

Oh, the harder I try I can never, never, never find peace in this life

I ask myself where does lust come from

Is it something to yield to or be overcome

I ask myself Why love can never touch my heart like fear does

?Why can't love ever touch my heart like fear does