האמת, עכשיו כשאני חושבת על זה, לא התחיל משהו היום הזה.

התעוררתי מחלום מוזר ומטריד, משהו על מעברי דירות, אפוף בתחושת התסכול הכללית שליוותה אותי בתקופה הארוכה שחיפשתי דירה ללא הצלחה. תכל'ס, הייתי אמורה להתעורר מחלום כזה עם תחושת הקלה עצומה, בהינתן דירתי הנוכחית המשובחת, אבל לא, ההרגשה הלא טובה נשארה.

אבל בסדר, העברתי את זה, שטפתי את שאריות המועקה במקלחת הבוקר ויצאתי לעבודה במצב רוח לא רע בכלל.

וגם בעבודה היה יום לא רע. ארוחת צהריים סבבית. ישיבה ארוכה אבל דווקא מעניינת. אפילו סיימתי משימה שהתחלתי לפני כמה ימים.

רק מה, אני כולי בשביזות.

כנראה שאין מה לעשות, מדי פעם אפילו לי חסר הביחד. למה אני אומרת "אפילו לי"? מי ישמע, מה אני לא בן אדם? זה לא העניין. העניין הוא שאני לא מאמינה בלשבת וליילל על המצב הקיים. ובטח ובטח לא על מה שהיה ומה שיכל היה להיות אם. אבל לפעמים גם אני, אבוי, נופלת למלכודת הזאת. אם הייתי נשארת עם ההוא הייתי היום נשואה עם ילדים, כמו כולם.

בא לי נשואה עם ילדים? לא ממש.. אבל לפעמים בא לי להיות כמו כולם.

ואולי סתם לפעמים משביז אותי הלבד.

אז חשבתי לשים פה איזה שיר עצוב כזה, משהו שיחדור ללב וימחיש את איך שאני מרגישה עכשיו.

אבל אז קלטתי שיותר משאני עצובה, הרבה יותר, אני פשוט כועסת.

רותחת.

נשבר לי, נמאס לי, לא רוצה להיות שבוזה יותר. זה המצב כרגע, וזה מטופש להישבז מזה!

אז אין, לא היה, ולא יהיה שיר שמעביר את זה טוב יותר מהשיר המשובח הזה:

*

*

ונראה לי שאני כבר מרגישה הרבה יותר טוב. סטינגוש כפרה.