אני לא זוכרת מתי בדיוק זה היה כשמדונה הגיעה להופיע בארץ, אבל אני זוכרת שלא התרגשתי במיוחד. לא נתפסתי עליה בתקופת נערותי הראשונית, כשטעמי המוסיקלי עוד לא הציג את עצמו בפניי והדלת היתה פרוצה להפרעות קשב מתקתקות כגון אייר ספליי, וכיוון שכך, התפספס חלון ההזדמנויות הצר שהיה לה לרכוש אצלי מניות נוסטלגיה, והיא תויקה קוטלגה ונודתה סופית כפרחולינת שנות השמונים עם להיטים רדודים ומילים מפגרות.

כשמעתי את שלל הסופרלטיבים מאנשים שהכרתי שהיו בהופעה, הספק התחיל להתגנב לליבי. התחלתי להבין שהפסדתי שואו מדהים של פרפורמרית מוכשרת. ניחא, אמרתי לעצמי, בכל זאת אני מאלו שהולכים להופעה בעיקר בגלל האמן וחומריו. אם גם יוצא שזכיתי בחוויה מטמטמת חושים כמו אצל פיטר גבריאל ויו-2, אני האחרונה להתלונן. אבל לא קרה שהלכתי להופעה של אמן שלא הערכתי מוסיקלית או לכל הפחות נוסטלגית.

ובכל זאת, מרגע שחילחל הספק, כבר הייתי פחות נעולה על האנטי הראשוני שהיה לי נגדה.

השנים עברו וגם אני, כמו כל מי שמחובר ולו בקצת לעולם שסביבו, שמעתי את להיטיה המשתנים של מדונה. כל פאזה הביאה לוק חדש וסגנון מוסיקלי שונה, ומצאתי את עצמי מעריכה אותה יותר ויותר כאמנית ויוצרת. נשארו לי פה ושם הסתייגויות, וכמובן שלא התחמקתי מלזלזל בפאזת הקראת-לי-אסתר שלה, אבל בגדול היא כבר מזמן מסווגת אצלי כמי ששרדה את התהילה הראשונית והתפתחה בחוכמה עם שינויי הזמן והסגנון.

אתמול נופסה קימבנה לנו הזמנה לאיזה אירוע של ערוץ 8. עד עכשיו אין לי מושג לכבוד מה היה האירוע הזה ומה הוא בא לקדם. לא שזה משנה. ידענו שנוכל לבחור לראות סרט אחד משלושה, ושבסוף נקבל מתנה.

קיבלנו קצת יין בכניסה, ובחרנו לראות את הסרט של מדונה.

הסרט נפתח בקו שילווה אותו עד סופו, משפטים שנכתבים על המסך תוך כדי שמדונה מקריאה אותם, או טקסט אחר שמתקשר אליהם, על רקע מיצג חזותי מסוים.

בפתיחת הסרט זה מצא חן בעיניי. הטקסטים, בחלקם, קלישאיים עד כאב, והיא לא פעם ולא פעמיים מקריאה ברצינות תהומית אמיתות בנאליות, אבל בין לבין גם היו לה יציאות לא רעות, ומעבר לכל זה היה את השילוב המאוד מוצלח בין האודיו והוויזיו. אני חושבת שבאיזשהו מקום זה המוטו של ההערכה שפיתחתי אליה במשך השנים. גם כשהטקסטים שלה בנאלים, השואו שמתלווה אליהם (אם בקליפ ואם בהופעה) הופך את כל המכלול ליצירה אומנותית שמדברת אלי.

וגם כאן, בפתיחת הסרט, הרגשתי כאילו אני צופה במיצג חזותי וקולי מצוין.

הסרט מלווה את מסע ההופעות האחרון (?) של מדונה מתחילתו ועד סופו. מרגע בחירת הרקדנים. מכאן ואילך לאורך כל הסרט, הרקדנים, ושאר הצוות שמלווה אותה בהופעותיה, מקבלים דגש מאוד חזק. זה אחד הדברים שהכי אהבתי בסרט. עושה רושם שמדונה "החדשה והרוחנית" עושה מאמץ כנה ונוגע ללב ליישם את האמיתות החדשות שלה בחיי היומיום. לאורך כל הסרט, מהחזרות, דרך הווי ההופעות, ועד הופעת הפרידה של סיום התור, מדונה מרעיפה על הצוות שלה אהבה ואיכפתיות מרגשת.

אל תבינו אותי לא נכון, המגמתיות בסרט הזה לא משתמעת לשתי פנים. אין ספק שהוא בא להציג בדיוק את זה - את מדונה המתחשבת והאיכפתית שכל כולה אהבה לסובבים אותה בפרט ולמין האנושי בכלל. אבל, עם כל הציניות והסקפטיות המתבקשות, זה מצליח לשכנע אותך. היא באמת אוהבת ומכבדת את האנשים שהיא עובדת איתם.

רואים את זה לפני פתיחת כל הופעה, כשהם עומדים כולם במעגל והיא אומרת כמה מילים, או מבקשת מהרקדנית ההודית שלה לזמר צ'אנטינג הינדי, או מבקשת מאבא שלה שהגיע לאחת ההופעות לאמר תפילה, או אומרת מילות פרידה מרגשות מלוות בדמעות לפני העלייה להופעה האחרונה.

רואים את זה כשהיא כותבת שיר במתנה לעוזרת האישית שלה ולא חוסכת בסופרלטיבים ותודות על עזרתה בניהול החיים המאוד לא פשוטים של סיבוב הופעות.

ורואים את זה בהתנהלות שלה מול הרקדנים מרגע בחירתם דרך החזרות ועד ההופעות עצמן. שאת זה הכי רואים במופע, כשיש קטע שלם שרק רקדני הליווי שלה מופיעים, כל אחד בקטע משלו שמדגיש את הכשרון הספציפי שלו. מתוך כל הדברים בסרט, זה הכי שכנע אותי. אמן מגה-מפורסם שיודע לתת מקום לאמנים שסביבו להביע את עצמם, שבמקום לחשוש שכשרונם יאפיל עליו הוא בטוח שזה רק יעצים אותו, זה אמן מוערך בעיניי.

פאן נוסף שמקבל דגש בסרט הוא, כמובן, הפאן האישי כאשה ואם. דווקא בסיבוב ההופעות, כשבעצם אין לה כמעט זמן להקדיש למשפחה. רואים קצת את הילדים, את החיים שלהם כשהיא בסיבוב הופעות, ואת האינטראקציה בינם לבינה ובינם לבין עצמם.

רואים את הבית בו גדלה, מדברים קצת עם אבא שלה ואמא החורגת.

אבל אין אפס, כוכב הסרט הוא לא אחר מאשר מר ריצ'י ההורס. הבנאדם קרוע ברמות שקשה לתאר. הוא כל כך מצחיק, וכל כך לוקח בקלילות את כל מה שקורה סביבה, וכל כך יודע לזרוק את המילה הקטנה המצחיקה כדי להקל עליה ברגעים מסוימים. וגם בלי קשר אליה, יש קטעים פה ושם בסרט שזה רק הוא, למשל קטע הזוי במיוחד שהוא מראיין מעריץ שלה שנקרא ווילי וונקה (כן, גם מדונה מסרבת להאמין שזה שם אמיתי), ושואל אותו מה דעתו על הבעל של מדונה, נו, ההוא, איך קוראים לו.. והבחור, ווילי, עונה גיא ריצ'י. אני לא מכיר אותו, אבל אני יודע שהוא במאי מצויין. וגיא שואל, כן, אבל אתה חושב שהוא גם נראה טוב?

והיתה ההופעה.

כל מספר סצינות שעקבו אחרי ההגעה למקום חדש בסיבוב ההופעות נחתמו בקטע כלשהו מההופעה.

ואיזו הופעה זאת היתה..

תפאורה מטורפת, כוריאוגרפיה כמו שרק מדונה יודעת, צוות רקדנים מצומצם ומוכשר, תענוג אמיתי.

גם שירים שלא הכרתי בכלל עד אתמול בערב גרמו לי הנאה. זה החוזק של הופעה טובה, שהיא מצליחה להתעלות מעבר להנאה שבלשמוע אמן מוערץ מבצע שירים אהובים.  

הנה דוגמא לשיר שלא יצא לי לשמוע אפילו לא פעם אחת לפני אתמול בערב, ובכל זאת נהנתי בטירוף מקטע ההופעה שלו:

(איכות הסירטון לא משהו, אבל רציתי להביא את הביצוע הספציפי שהיה אתמול בסרט)

*

*

וכמו שפתחתי ואמרתי, היו גם הקטעים הבנאלים, הקיטשים משהו. בעיקר בחלקו האחרון של הסרט, שמלווה בקצרה את הביקור שלה בארץ. אחרי ששקענו לגמרי בהתלהבות מההופעה, והתרגשנו קלות מקטעי הפרידה לפני ואחרי ההופעה האחרונה, פתאום נזרקנו שוב לפאן האקטיביסטי-קבליסטי של המלכה אסתר. ישראלים טובים שכמונו, קשה לנו שלא לזלזל כשאנחנו רואים איך אנחנו ומדינתנו הקטנטונת נראים מבחוץ (למשל שהיא תופסת את עצמה כאמיצה מאוד בזכות החלטתה לבקר בארץ).

שלא לדבר על השימוש המתבקש בתמונות של ילדי כל העולם מחזיקים ברובים/פצועים/רעבים/בוכים/מלוכלכים וכל דימוי ויזואלי אחר שמזריקים לנו לוריד לפני כל מופע התרמה של אמנסטי.

אין מה לעשות, עם כל האמפטיה שלי לסבל בעולם, ועם כל ההערכה הכנה שלי לסלבס עשירים ומפורסמים שיודעים להקדיש את עצמם ואת משאביהם למטרות אחרות מאשר קידום וטיפוח עצמי, שימוש זול בדימויים בנאלים מרתיע אותי. פוגע לי באינטיליגנציה.

קבלו את סצינת הסיום - שני ילדים, ישראלי ופלסטינאי, פוסעים מחובקים לעבר האופק.

אבל, אול אנד אול, מאוד מאוד נהנתי מהסרט.

אהבתי את ההצצה למאחורי הקלעים של ההופעה, של החיים בסיבוב הופעות עם מדונה. נהנתי לראות את הצד הרך של הדיווה הבלתי מעורערת, התפתתי להאמין לאהבה שלה לאנשים העובדים איתה, ולאכפתיות שלה ממה שקורה בעולם. הערכתי את הצילום והעריכה המעניינים של הסרט, את הבחירות האומנותיות להציג חלקים מסוימים בשחור לבן, וחלקים אחרים בתזזיתיות של קליפ אמטיוי.

אבל הכי, הכי, הכי נהנתי מקטעי ההופעה.

אפילו השירים הישנים, שפעם נשמעו לי מטופשים והשאירו את מדונה מחוץ לתודעה שלי, פתאום קיבלו מימד נוסטלגי מהנה מלווה בשואו מ-א-מם!

אח, איזה פרפורמרית בחסד האשה הזאת.

*

*

המתנה בסוף היתה איזה קישקוש פרסומי חסר חשיבות. לא היה לנו אכפת, אנחנו זכינו לראות סרט מצויין ונהננו מכל רגע.

יצאנו אל הכפור הגדול והלכנו להתחמם בכוס קפה ולפטפט עם איכרים קלות ואיכרות כבדות.

עדכון מוסיק(א)לי: המעדומה חולקת איתנו את אהבתה לקייט בוש. כדאי לכם. יושב בול על הסופ"ש החורפי הזה