באמת הגיע הזמן, ולא ברור איך לקח לו עד עכשיו, שהבלוג שלי ישקף עוד אהבה מאוד מאוד גדולה שלי. שתיים בעצם, צילום וטיולים.

על מוסיקה דיברתי פה ורבות, ותודה לאינטרטנט על יוטיוב האלילי. על סרטים פה ושם, והמון בתגובות עם אנשים טובים שחולקים איתי את הפאשן הזה. ומה עם תמונות? הרי צילום אצלי בנשמה מאז שאני זוכרת את עצמי.

אף פעם לא באופן מקצועי, מעולם לא למדתי. אבל תמיד קראתי פה ושם, אספתי טיפים עם השנים, ובעיקר התנסתי. פשוט כי אני כל כך אוהבת לצלם. והמון. המון תמונות, כל הזמן, בעיקר כשאני מטיילת.

בימי הפילם זאת היתה ממש טירדה כלכלית. רק כדי שתבינו על מה אני מדברת, בטיול של חודש בארצות הברית צילמתי שלושים ומשהו פילמים. קצת יותר מפילם ליום. חולני.

אבל זה סוג של ברור. כולם מצלמים בטיולים. אולי לא בכזאת אובססיביות, אבל מצלמים יותר מבדרך כלל.

אצלי יש עוד פן, וזה הפן התיעודי. יש לי תקופות שגם את היומיום אני מתעדת באובססיביות. אולי זה פיצוי תת הכרתי על הזיכרון המזעזע שלי, אבל מה שבטוח, במבט לאחור אני תמיד מצטערת על התקופות שלא צילמתי הרבה. כל כך כייף להסתכל בתמונות ולהזכר ברגעים הקטנים, אלו שאין בהם שום ייחוד ובכך ייחודם.

אבל היום אני אספר על טיולים. על אחד ספציפי, האחרון.

ורק כדי לסיים את ההקדמה -

כשהאחיינית הראשונה שלי נולדה וגיליתי שאני מצלמת מאה תמונות זהות, אז קניתי מצלמה דיגיטלית. זה היה לפני חמש ומשהו שנים, כשרק לא חלמנו על SLR דיגיטליות במחיר שווה לכל נפש, אז "הסתפקתי" באולימפוס C-3020. לא מצלמה מקצועית, אבל רף אחד מעל מצלמות הפוקט הסטנדרטיות, בעיקר בגלל טיב העדשה, והאפשרות לכוון ידנית פרמטרים מסוימים.

זהו, אף מילה טכנית נוספת (בעיקר כי אני לא ממש מבינה הרבה מעבר).

אז הטיול האחרון.

אוסטרליה.

התחלתי בסידני, בלי תכנון קונקרטי לאן ואיך. ביליתי שבוע בשיטוטים תיירותיים, ובין לבין ביררתי מה האפשרויות העומדות בפניי.

כיוון שיש לי חיבה למקומות פחות מתוירים, וכיוון שזה היה אוטוטו סופהעונה שם, החלטתי לעלות צפונה ולקחתי טיסה לדרווין.

דרווין משמשת נקודת יציאה לפארק הלאומי קאקדו, אבל זה בפוסט אחר. אחרי טיול בקאקדו ושהות כייפית (אם כי האמאמא של המיוזעת) בדרווין החלטתי לדבוק בקו המנחה שלי ולרדת את החוף המערבי. ללא ספק החלק הכי פחות מתויר של היבשת המופלאה הזאת.

לקחתי אוטובוס מדרווין לברוּם, העיר ש"מתחילה" את הצד המערבי אם מגיעים מצפון.

להנדבוק היו שלל סופרלטיבים על ברום, אבל אני לא התלהבתי ממנה. מה שכן, יש בה עצי באובב מגניבים, ויש בה גמלים, והשילוב של השניים הוציא תמונה שאני מאוד אוהבת:

אבל כמו שאמרתי, את ברום לא אהבתי, ותוך כמה שעות התחלתי לחפש איך להמשיך הלאה.

לשמחתי, פגשתי בבקפאקרס שלי זוג שוויצרי ששכרו רכב וחיפשו טרמפיסט להתחלק איתו בהוצאות הנסיעה ליעד הבא, פורט הדלנד, ואני הצטרפתי אליהם בשמחה.

פורט הדלנד נמצאת כ-700-600 ק"מ מברום (אני לא זוכרת במדויק). בין שתי הערים האלו יש שני רוד האוסים (שזאת המילה האוסטרלית לתחנת דלק + חנות, ולפעמים איזה מיטה או שתיים בקומה למעלה).

אתם קולטים?!

תחשבו על זה רגע במונחים של ארצנו הקטנטונת, ואז תדמיינו דרך שמשתרעת עד קצה תחום הראייה ומסביבה כלום וכלום. עכשיו תצבעו את האדמה באדום, וככה זה נראה. יפיפה ועוצר נשימה:

אח, האדום האדום הזה.. רוב החוף המערבי היה כזה, ובהמשך גם המרכז. אל תדאגו, עוד תראו אותו צובע פה הרבה תמונות.

ועכשיו אני אלך לישון, כי שעות ההגעה שלי לעבודה בימים האחרונים הן שערוריתיות.

אבל אני מבטיחה שיהיו פוסטי המשך, בלי הקדמות ארוכות אלא בעיקר עם תמונות מתובלות בסיפורי הטיול.

לפעמים הכרונולוגיה תקשר בין התמונות, לפעמים התמונות יקשרו בין הסיפורים, אבל הן תמיד יהיו העיקר. הן תמיד כאלו. זה לא שאני מטיילת בשביל לצלם, זה פשוט שאני לא יכולה לטייל בלי לצלם.