אני עושה הפסקה מפוסטי התמונות. הגשם בחוץ השאיר אותי בבית, ההשארות בבית לא עשתה לי מי יודע כמה, ועל תמונות וטיולים אני מעדיפה לכתוב במצב רוח מרומם.

למוסיקה, לעומת זאת, יש נטיה לבוא לי טוב גם כשאני לא במיטבי, ולפעמים היא אפילו מצליחה למשוך אותי קצת למעלה.

גליון טיימאווט האחרון הוקדש למוסיקה ואני דיפדפתי מיד לכתבה על פסקולי הסרטים הטובים ביותר.

במבט ראשון התאכזבתי, היו כמה שציפיתי למצוא שם ולא מצאתי. אח"כ התחלתי לקרוא וראיתי שהובאה שם הסתייגות, אלו פסקולים שנכתבו במיוחד לסרטים. חלקם הכרתי, חלקם לא, אבל עדיין היו כמה שבלטו לי בחסרונם.

וזה הזמן להגיד, הידע שלי במוסיקה הוא לא כזה נרחב. נהפוך הוא, ככל שאני קוראת יותר על מוסיקה, וזה קורה המון לאחרונה, הולך ומתגמד הידע שלי לעומת כל מה שעדיין שם בחוץ ולא הכרתי.

אבל החלטתי בכל זאת לעשות רשימה משל עצמי של פסקולים שאני אוהבת.

וההערה על הידע היתה כיוון שיש כמה מהם שאני חושבת שנעשו במיוחד בשביל הסרט, אבל אל תתפסו אותי במילה.

פסקולי הסרטים הטובים ביותר - הרשימה שלי

עד סוף העולם

עד כמה שידוע לי זה פסקול שנעשה בשביל הסרט, או לפחות כך תמיד חשבתי על חלק מהשירים. כמו השיר של U2 שנושא את שם הסרט. והשיר היפיפה של ניק קייב שכמעט ונושא את שם הסרט. ויש את Last Night Sleep של Can שאומר "חלומות נראים על ידי מכונה תוצרת אדם, מה המשמעות של זה?".

אני גיליתי את הפסקול הזה לפני שראיתי את הסרט, ודי בזכותו הלכתי לראות את הסרט, והתאהבתי בו אף יותר. אני חושבת שזאת הפעם היחידה שהגעתי לסרט בעקבות הפסקול, ולא להפך.

בעיניי זה אחד הפסקולים המשובחים, ואף פעם לא נמאס לי להקשיב לשירים הקסומים שלו.

החברים של אלכס (The Big Chill)

זה בוודאות לא פסקול שנכתב לסרט, אבל בהחלט הפסקול הראשון שהתאהבתי בו, ושפתח בפניי את עולמם המופלא של הפסקולים.

הרי פסקול הוא לא סתם אלבום, פסקול טוב זאת אומרת. בעיניי לפחות, וזה קצת נוגד את הדעה שכתבי הטיימאווט הציגו, פסקול טוב לוקח אותך חזרה לרגעים האהובים עליך בסרט. ולפסקול ממש טוב אתה שם לב בעודך צופה בסרט. מסמן לעצמך פתק מנטאלי לברר עליו, וקרוב לוודאי לרכוש אותו.

וכזה היה החברים של אלכס. את הסרט אהבתי מאוד, וישר התחברתי למוסיקה המווטאנית הקיצבית.

איי הרד איט ת'רו דה גרייפ ויין? לא רק שכל פעם ששמעתי את השיר היה לי חשק לרוץ למטבח ולהתחיל לרקוד, בזכותו גם למדתי את משמעות הביטוי הזה.

הכחול הגדול (La Grand Bleu)

עוד פסקול שעד כמה שידוע לי  נכתב במיוחד לסרט, ולדעתי אף בשיתוף עם לוק בסון בעצמו. הכחול הגדול הוא סרט מכשף שנפלתי בקסמיו, וחלק לא מבוטל מהקסם היה הפסקול שלו. אני זוכרת שהיתה הקרנה של הכחול הגדול בקולנוע הפתוח ביפו, כשמסביב לכל המתחם נפרשו רמקולים, והמוסיקה אפפה אותנו בעודנו יושבים בלילה הצלול ושוקעים ביחד עם אנזו לתוך הכחול הכחול הזה שעל המסך הענקי. קסם אמיתי.

רדיו חזק (Pump Up the Volume)

עוד סרט שהביא אותי לקנות פסקול, והפעם זה היה די מתבקש. סרט נעורים על מרדנות, על תחנת רדיו חתרנית, על אהבה, על בחורה אקסטרה קולית ומוחצנת (כמו שרציתי להיות) ובחור אקסטרה כשרוני ומופנם עם אלטר אגו הורס (כמו שרציתי). הסרט הזה נפל לי בול על שנות ההתבגרות, וכך גם המוסיקה המצויינת שליוותה אותו. שנים אח"כ הייתי צריכה להתרגל לביצוע "הרועש" של Wave of Mutilation כי השקט כבר היה לי עמוק בנשמה. אבל התרגלתי, לא רק לשיר אלא בכלל לפיקסיז.

הקומיטמנטס

שנה אח"כ הגיעה החבורה האירית, ואני נפלתי שדודה. את הקומיטמנטס בטח שלא צריך להכיר לאף אחד, וזה לא ממש חכמה להתלהב מהפסקול הזה. אבל לא אכפת לי מחכמה, אכפת לי שהוא תפס אותי חזק, התיישב לי בטייפ, וחרשתי אותו עד דק.

וכאן אולי המקום להזכיר את בירדי, שכבר במהלך הסרט קלטתי את התלהבותי מהפסקול המצויין של פיטר גבריאל. אבל, איכשהו, במקרה של בירדי זה לא עבר את שלב הפתק המנטאלי, ומעולם לא יצא לי לרכוש את הפסקול ולהתעמק בו כאלבום.

טריינספוטינג

טריינספוטינג, הסרט, מהווה אבן דרך בהתמכרותי לקולנוע. אני חושבת שראיתי אותו יותר מעשר פעמים בקולנוע. בתשלום! חיפשתי חברים שעוד לא ראו וחיפשו עם מי ללכת, העיקר ללכת לראות אותו שוב. התמכרתי טוטאלית לסרט הזה, ליואן מקרגור, ולפסקול. עד היום אחד השירים שאני הכי נהנית לרקוד הוא Born Slippy של Underworld. כמו שכבר כתבתי כאן פעם, השיר הזה עושה לי להרים את הידיים ולעשות כמו רנטון!!!!!!1

Stealing Beauty

עם סטילינג ביוטי קרה לי משהו שאני הכי אוהבת שקורה לי עם פסקולים, שהם מתעלים מעבר לסרט. כשראיתי את הסרט לא התלהבתי ממנו. מאוד אומנותי, יפה חזותית, אבל הסרט פשוט לא עשה לי את זה. מה שכן, את הפסקול קניתי בלי לחשוב פעמיים. המוסיקה השקטה, המכשפת, הקסומה. אני חושבת שזאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי את פורטיסהד, או לפחות הפעם הראשונה שהבנתי מה אני שומעת וכמה אני אוהבת את זה. אליס של הקוקטאו טווינס. טו וויקי היפיפה שפותח את האלבום. תענוג אמיתי הפסקול הזה.

מציאות נושכת (Reality Bites)

ועל הצד הקליל יותר, הפסקול של מציאות נושכת הוא לא בהכרח יצירת אמנות מוסיקלית, אבל הוא בהחלט כייפי, עם כמה יציאות בכלל לא רעות.

אני מתה על Tempted, שיר שלגמרי עושה לי לקפץ בהנאה, וכמובן שיש את גולת הכותרת של הפסקול, האחד והיחיד, מיי שרונה.

האגדה מספרת שטרנטינו רצה להשתמש בו לסצינת האונס בספרות זולה, אבל הוא לא יכל בגלל שהשתמשו בו כבר בריאליטי בייטס. לא יודעת מה אתכם, אותי זה דווקא משמח.

לא מספיק הוא הרס לי את Stuck in the Middle with You?!

מגנוליה

אני אחתום את הפוסט עם הפסקול היפיפה של מגנוליה.

סרט מדהים, פסקול משובח. רובו מורכב משירים של איימי מאן, ששוב, אין לי מספיק ידע כדי לדעת אם הם נכתבו במיוחד בשביל הסרט, או בהשראתו, או בכלל בלי שום קשר. עדיין, זה אחד הפסקולים הכי אהובים עלי, השירים בו יפיפיים, החיבור לסרט מושלם, וכמובן שהדובדבן שבקצפת הוא הביצוע של Wise Up שמשולב בסרט. כבר הבאתי אותו כאן בעבר, בפוסט הספונטני על שירים מסרטים, אבל כל כך בא לי לחתום איתו את הפוסט הזה שאני לא מתאפקת.

ואני בטוחה שיש עוד כמה ששכחתי ואני אזכר בהם אח"כ.

וכמה שאתם בטח תזכירו לי.

ובטוח הרבה משלכם שאתם תחדשו לי.

ובכלל, אם בא לכם לעשות כזה פוסט, נראה לי שיש פה מצב לפרויקטון

על עצמי אני אעיד שיצאתי מהפוסט הזה קצת יותר מעודדת משהתחלתי.

ככה זה עם מוסיקה, היא האוירון שלי.

לילה טוב